ברשותכם קוראים נכבדים, הייתי רוצה להניח היום תפוח אדמה לוהט בצורת שאלה על השולחן. הנושא הוא, איך לא, צמצום והקטנת אירועי הראווה בשעה של שמחה משפחתית. אני יודע, מליוני קולמוסין ורבבות אגמי דיו נשפכו על המדוכה הזאת, אבל הרשו לי היום לשאול את השאלה מזווית שונה. בכל פורום, הרצאה או דרשה בנושא הזה, המילה הכי שימושית בהרצאת הדברים תהיה "צריך".
"צריך להבין שאי אפשר להמשיך עם הקטסטרופה הזאת" "אנשים צריכים להבין שהכסף שהיה להורים שלהם בשעת חתונות צאצאיהם זה לא מה שיש להם" "אנחנו צריכים להבין שאין שום ענין להזמין את כל העיירה לסעודה היקרה…" בקיצער המילה 'צריך' מככבת בכל ויריאציה אפשרית, ואני שואל: אולי יש לנו פה טעות יסודית בהבנת נפש העם? אולי מרוב שאנחנו מתמקדים במה צריך העם להשתנות אנחנו שוכחים לשאול האם העם רוצה להשתנות?
וכשאני אומר 'העם' אני מדבר אלי, אליך, ואלינו, כי אולי בכלל בשעה שאנחנו עוסקים בצורך בצמצום הוצאות הבר מצווה מישהו לוחש לנו בתוכינו "כן, הכל טוב ויפה. צריך הרבה דברים לשנות אבל אני בבר-מצוה הקרובה של בני לא מוותר על מוזמן אחד! כבר שלוש עשרה שנה שאני מחכה למצעד החברים הגדול שלי. כמה השקעתי עד היום בחֶברַה בשביל היום הגדול הזה בו אראה את חברי/שכני/מכרי ומכרֵי מכרַי צועדים בסך לאשרר ולקיים את תוקף מעמדי המיוחד בחברה"
אולי בכלל בשעה שאנחנו עוסקים בצורך בצמצום החתונה לוחש לנו קול פנימי "אני לא רוצה לאבד את מעמדי המיוחד של שיינע יוד היודע להפיק אירוע-אירוע כמנהג יהודאין ח-ש-ו-ב-י—ן דפה ולכן אל תדבר איתי כרגע מה צריך, כי אני בכלל לא שומע היות ואני עכשיו עסוק במלחמת הישרדות על מעמדי החברתי…"
ולמה חשוב לנו המיקוד הלז?
משום שעל פניו מערכה שמושקע בה כל כך הרבה אנרגיה למען תנועת השינוי המתבקשת, מערכה שכולם תמימי דעים שצריך לשנות פה איזו שהוא פאזה, (מהי רמת השינוי המתבקשת זה כבר שלב ב') מוסכם על כולם שנדרש פה שינוי מהותי, אם כן איך זה שאנשים כמונו שלכאורה היו אמורים להבין את הדברים כבר די בהתחלה, בטח אחרי מסעי שכנוע לוגיים מתובלים בפאתוסים רגשיים, מלווים במצגות משכנעות עם עדויות אישיות מרגשות, אז איך אם כן עדיין לא מחלחל אלינו השינוי? איפה זה נתקע? מסעי פרסום הרבה יותר קצרים והרבה פחות משכנעים הצליחו לחולל בנו שינויים מרחיקים, אז מה קרה כאן?
אולי בכל זאת אנחנו לא באמת רוצים את השינויים? אנחנו אומנם מדברים על מה שצריך, אבל בפנים, אי שם עמוק בתוכינו אנחנו מה-זה לא-רוצים בשינויים?! ואז מה שקורה לנו שכמו בקצר חשמל, אנחנו מרימים את המתג, הנורה במקום, היא לא שרופה, אבל אין אור. למה? כי פשוט אין חיבור- יש קצר! אולי גם כאן יש קצר בין הדיבורים השכליים, הרציונלים לבין הרצונות הפנימים? וכידוע לכל בר דעת שכשיש כשל תקשורת אי אפשר להתקדם ולוּ גם לא אפילו בסנטימטר בודד,
אם כן אולי פשוט נשאל את עצמינו: אנחנו באמת רוצים שינוי?