איך זוכים להתאבל מעומק הלב? – שאלה ידועה ועתיקת יומין, שכבר דשו בה רבים, תשובות רבות לה, אך דומה שעדיין השאלה חזקה יותר מכל התשובות…
רובם של ימי בין המצרים כבר מאחורינו, ויום תשעה באב ניצב בפתח. איננו מהליצנים שמלעיטים את עצמם בדגי סלמון ובלינצ'ס חלביים לכבוד תשעת הימים האסורים באכילת בשר… אני זוכרים שהימים הללו הם ימי אבלות, ויש לנו רצון בלב להתחבר לאבלות של ימים אלו, אך נדמה שהדבר רחוק מאתנו. ע"פ רוב הלב יבש ואטום, ואין בו שום רגש של צער אמיתי על החורבן והגלות.
עם לב יבש ואטום כזה, איך אפשר להתאבל? איך אפשר לבקש מאנשים אטומי לב כמותנו, לשבת ולהתאבל? איך?
התייחסות מעניינת, מחודשת ומחכימה לשאלה זו, מצאנו בגיליון 'קרני אור', כדלהלן (בקיצור ובשינויים קלים):
אבלות אינה התלהבות! ולא רק זאת, אלא לב יבש ואטום – הוא המתאים ביותר לאבלות! כלומר, לא רק שאין להחשיב את הלב היבש והאטום למניעה, אלא יש להשתמש אתו ככלי עזר וכמסייע לאבלות הגדולה! ממש כך…
ביושבנו על הריצפה אבלים על חורבן בית המקדש. לא דורשים מאתנו בדווקא לב בוער מהתלהבות, ובכיות קורעות לב. העיקר מה שרוצים כאן, הוא פשוט לשבת דומם, ולכאוב את הכאב. וכי לא כך כתוב באיכה: "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון". לא כתוב כאן "ישבו לארץ יתלהבו זקני בת ציון"…
ואם ישאל השואל: כל זה נכון כשמדובר באחד שהלב שלו מלא כאב ואבלות, ולכן זה בא לידי ביטוי בשתיקתו ודממתו, גם אם אינו מתלהב ומתרגש. אבל אנחנו, הרי לבנו אטום לגמרי, ולא מרגיש כלל את צער האבלות?
ובכן, האמת היא שכולנו מתאבלים, כולנו מצטערים, כולנו כאובים. כולנו דווה לבנו על ריחוקנו מה', על שקיעתנו בתאוות והבלי העוה"ז. כולנו מר לנו ממוות על ריחוקנו ממקור החיים. אין יהודי שלא כואב לו הלב.
אלא, שבמשך השנה יש לנו שלל של דרכים ואמצעים איך להסתדר עם הכאב. פיתחנו שיטות מגוונות איך להשקיט את הכאב או להתעלם ממנו לגמרי. הצדיקים שבינינו משקיטים אותו בשיחת חברים נעימה, כמה דפים גמרא או כמה פרקים משניות, תוכנית הספקים חדשה, וכן הלאה. ההמוניים שבינינו, משקיטים אותו באכילת מעדנים ושתיית ממתקים, מגדנות ועוגות, קריאת ושמיעת נייעס וכיו"ב, או מקלחת קרה. והרשעים שבינינו מוצאים לכאב פתרון גאוני: להעצים אותו ובכך להשתיק אותו! בכל עת שהמצפון והכאב מתעורר, משקיטים אותו עם עוד איזה חטא ועוון רח"ל (עיין שיחות הר"ן שיחה י', ותבין). הצד השוה שבכל הדרכים הנ"ל, הוא: אנו בורחים מהכאב, ואיננו רוצים לפגוש אותו פנים בפנים!
אך בהגיע ימים אלו, ובפרט יום תשעה באב. אומר לנו השם יתברך: עכשיו, ילדים יקרים, שימו בצד את כל 'משככי הכאבים', אל תתנו לכאב לברוח לשום פינה. שבו על הריצפה, ותרגישו כמה אתם אומללים, כמה אתם עלובים, כמה לא טוב לכם בלעדיי… תמיד אתם מסתירים את הכאב, משקיטים אותו, מתעלמים ממנו. הפעם, תתחברו אליו ותוציאו אותו החוצה…
אל תאכלו עוגות, אסור לאכול! אל תשתו ממתקים, אסור לשתות! אל תיגשו לארון הספרים, אסור ללמוד! אל תעשו מקלחת, אסור להתרחץ! אל תדברו עם חברים, אסור להסיח את הדעת! אל תחייכו, אסור לשמוח! הכל, כדי שתוכלו להרגיש את הכאב! אל תברחו! תשבו על האדמה, בלי נעליים, עם ראש שכואב מצום, עם עיניים שלא שטפו אותם במים בבוקר, ועם פה יבש. ותגידו: "אבד נצחי ותוחלתי מה'" (איכה ג, יח)…
אם כן אפוא, אם האבלות היא 'עבודה' של עובדי ה', אז לב יבש ואטום מפריע לה. כי אי אפשר לערוך 'עבודות' של צדיקים עם לב יבש ואטום. אבל אם אבלות זה פשוט להרגיש את הריקנות והמרירות, אז כמה שהלב יותר יבש ויותר אטום, צעקת האבלות גוברת והולכת…
הבחירה היא רק 'לא לברוח'! כשאתה מרגיש יבש ואטום, אל תברח. אלא תוציא את זה לפני ה', על הרצפה, עם עיניים כבושות בקרקע. ואז, במקום שהלב האטום יהיה סיבה לא להתאבל, הלב האטום יהיה המנוע של האבלות…
תמיד כשהלב שלך אטום ויבש, אתה עושה הצגות ומשחקים, או מתעלם לגמרי. הפעם מבקשים ממך רק דבר אחד: תשב על הרצפה ותרגיש את זה טוב טוב, אל תברח! אם אתה מרגיש עלוב ואומלל, אתה לא חייב להציג את ה'מוצלח'. מותר לך לשבת על הרצפה, ואפילו להוריד דמעה… מותר, ואפילו רצוי… וגם אם אין דמעות, יש לב כואב ודואב אשר בוחן לבות וכליות רואה אותו.