את המכתב הבא, כתב מרן החפץ־חיים זי"ע בכתב יד קדשו. נסיבות כתיבתו לא היו מפאת נגיף ביולוגי שנולד כתוצאה מאכילת עטלף (או 'דוב נמלים' כפי שמועות אחרות, ואולי בכלל כנשק ביולוגי כפי שמתעקשות שמועות שלישיות…). המכתב נכתב כאשר נשק חי ובוער זעזע את העולם, בימי מלחמת העולם הראשונה.
אז, כמו היום, העולם כולו היה אחוז בהלה. והדברים שנכתבו אז תואמים גם לימינו אנו בדיוק מופלא, כאילו נכתבו אמש.
"הנה הרעש שנהיה בעולם, הוא ענין נורא שנוגע לכל העולם ולכל ישראל, לגופם ולנפשם. ואין ספק שהוא ענין התעוררות מן השמים, למען נשוב לה'… וחובה לזעוק ולבקש בתפילה לפניו שיושיענו…"
כל־כך אקטואלי – – –
הכהן הגדול מראדין ממשיך ומפרט את אשר עלינו לעשות בעת כזאת:
"וחוב על כל אחד לילך לבית המדרש עם בניו בכל יום, להתפלל שחרית, מנחה וערבית בציבור דווקא ולענות אמן יהא שמיה רבא, קדושה וברכו. כי על ידי זה מתבטלות בכל יום כמה וכמה גזירות מישראל… ואין לשער כמה ישועות היו מביאים לישראל לו באמת היו מתכנסים כל הקהל בכל עיר, אנשים וטף לבית המדרש להתפלל השלוש תפילות… ובוודאי היו ניצולים בזה אלפי אנשים ממוות!"
הדברים הרי הם כהבטחה מפורשת של מרן החפץ־חיים. אמנם אי אפשר לדעת מה יולד יום והאם מחר עוד נוכל להמשיך ולהתכנס יחדיו לתפילה במניין. אבל כל עוד זה אפשרי, צריכים להקפיד על כך עם כל הכוח והדקדוק – כי בזה תלויה הישועה.
וכאשר ניכנס היום לבית־הכנסת להתפלל במניין המצומצם (בתקופה בה הביטוי 'א צענטער' מקבל משמעות מחודשת) נתפלל על ביטול רוע הגזירה, אבל גם נתפלל שנוכל להמשיך להתפלל… שנוכל להמשיך להתאסף במניין ולשפוך שיח, ערב ובוקר וצהרים
(יקותיאל יהודה גנזל, 'המבשר').
"הרי זה דבר ששווה מיליארדים!"
בעניין זה ראוי להביא גם מה שנכתב בגיליון 'כאיל תערוג', אודות חשיבות 'אמירת אמן יהא שמיה רבא':
בקיבוץ עין חרוד התקיים שיעור בגמרא ע"י הרה"ג ר' יפתח ציזלינג שליט"א, ולאחר תקופה זכו לסיים בס"ד מסכת ברכות, בהשתתפות המשגיח רבי דב יפה זצוק"ל ויבלחט"א הגאון רבי יעקב ישראל בייפוס בעמח"ס 'לקח טוב'.
בין משתתפי השיעור היה יהודי מבוגר קרוב לשנות ה-90, חבר ותיק בקיבוץ, שכמובן לא שמר תורה ומצוות. לקראת הסיום שאלתי קמיה מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל במה אפשר עוד לזכות את אותו יהודי. מניין – אין. תפילין – לא חשקה נפשו.
חשב מרן זמן מה ואמר: "בעניית אמן יהא שמיה רבה!"
לאחר מכן נאנח מרן ואמר: "מצוי לפעמים בישיבה, שאחרי השיעור קודם למנחה מדברים הבחורים ביניהם בדברים של מה בכך, ועל יד זה נשארים בחוץ, ובינתיים החזן כבר מתחיל קדיש מלפני מנחה, והבחורים נכנסו אחרי קדיש והפסידו מלענות אמנים ואמן יהא שמיה רבה, וכך גם במעריב נכנסים באיחור ומפסידים ברכו. וכל זה בשביל מה, בשביל סתם דיבורים, כלום, ממש כלום.
"אנשים לא יודעים להעריך את הערך הגדול של כל אמן ואיש"ר. הרי זה דבר ששוה מיליארדים מיליארדים, וזה דבר שכל כך קל לקיים, בלי מאמץ, ולא צריך להזיע על זה. ובעולם הבא כל אמן יעזור ויכול להציל, וע"י אמן אחד שיחסיר כמה יכול להפסיד ע"י זה.
"החפץ חיים פעם אמר, שלפעמים אדם הולך לביהמ"ד להתפלל בזמן קבוע ובדרך מתעכב ומדבר, כשהוא חושב שעוד יספיק להגיע לפני 'ברכו', ובסוף רואה שכבר אמרו 'ברכו'. ואמר הח"ח: אם היה הולך להשתכר בכך וכך זהובים, האם גם היה מתעכב בדרך?!
"אנשים מוכנים בשביל קצת כסף לנסוע למרחקים, אבל לרוץ לענות 'אמן', לזה אין שכל. פעם היו יהודים מקפידים מאד בעניית אמן, והיו מחפשים עוד אמן ועוד אמן, והיו הולכים מאחד לאחד כדי לשמוע את הברכות לענות אמן.
"האר"י ז"ל היה יושב ולומד, ובכל זאת היה הולך מאיש לאיש כדי לשמוע ברכות השחר ולענות אמן. האר"י ז"ל ודאי היה לומד יותר מאיתנו" (ובאמת מרן זצ"ל הנהיג בביתו שכל אחד אומר ברכות השחר וכולם עונים אחריו אמן).