הרב ישראל ליוש
וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָים נְשִׂיאֵי עֵדָה… (טז ב)
וְקָמוּ בְּחוּצְפָּא וְאוֹרוּ הִילְכְתָא בְּאַנְפּוֹי דְמשֶׁה עַל עֵיסַק תִּיכְלָא, משֶׁה אָמַר אֲנָא שְׁמָעִית מִן פּוּם קוּדְשָׁא יְהֵא שְׁמֵיהּ מְבָרַךְ דְצִיצִיַית יְהוֹן מִן חִיוַור וְחוּטָא חַד דְתִיכְלָא יְהֵי בֵּיהּ, קרַח וְחַבְרוֹי עָבָדוּ גוּלְיַין וְצִיצְיַיתְהוֹן כּוּלְהוֹן דְתִיכְלָא, מַה דְלָא פַקֵיד יְיָ, וּמְסַעֲדִין לְהוֹן גוּבְרַיָא מִבְּנֵי יִשְרָאֵל מָאתָן וְחַמְשִׁין אֲמַרְכְּלֵי כְּנִישְׁתָּא מְעַרְעֵי זְמַן לְמֵיטַל וּלְמֵישְׁרֵי מְפַרְשִׁין בִּשְׁמָהָן: (תרגום יונתן) בן עוזיאל)
בתחילת פרשת קרח מדגיש התרגום יונתן שהתקוממותם של אנשי קורח היתה בחוצפה… טענותיהם ומעשיהם הובילו למרד גדול באלוקי ישראל, בנביאיו ובאנשי אמונו, אך שורש כל הרע, מדגיש התרגום יונתן, היא חוצפתם ועזותם לקום, להתקהל, להתלונן ולהתנשא…
ואת זאת מבין הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א עפ"י שני סיפורים:
שתי הוראות סותרות יצאו מלשכת הגזית של מרנא החפץ חיים זי"ע, וביראת הכבוד הראויה, בירר חתנו הגאון רבי צבי הירש לוינסון זצ"ל את פשר הדברים. היה זה כאשר ספרו ל'חפץ חיים' על בחור בישיבה שסרח ונכשל בעבירה חמורה מאוד, "אין להוציאו מהישיבה…" – פסק ה'חפץ חיים' – "צריך לדבר אל ליבו שישוב בתשובה, והוא עוד יהיה רב גדול בישראל…". והעיד הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל שהכיר את הבחור ואכן נעשה רב בגולה.
שבועיים לאחר מכן, באה אשה שאירחה באכסנייתה בחורים מהישיבה, וטענה לפני ה'חפץ חיים' שאחד הבחורים החציף פניו נגדה. ה'חפץ חיים' בירר את העניין ביסודיות, ולאחר העיון ציווה לחתנו לסלקו מהישיבה…
"מאי האי?" – תמה רבי צבי הירש – "הרי רק לפני שבועיים הורה רבינו שלא לסלק בחור שחטא יותר ונתלו בו תקוות רבות, מאי נפקא מיניה…?"
"תנן 'עז פנים לגיהנום', איני מבין" – שאל ה'חפץ חיים' – "ממה נפשך, אם עבר עבירה ולא שב בתשובה, הרי כל בעל עבירה לגיהינום, ומה החידוש בהוא שהעז פניו, ואם שב בתשובה, מדוע משלחים אותו לגיהינום, הרי אין דבר העומד בפני התשובה, ואף עזות פנים בכלל…?
אלא, יישב ה'חפץ חיים': "מי שהוא 'עז פנים', חזקה עליו שלא ישוב בתשובה, וממילא נחרץ דינו לגיהינום… לכן פסקתי שאין מקומו בין כותלי הישיבה…"
והעידו על אותו בחור שלבסוף יצא לתרבות רעה….
***
הסיפור השני:
בחור בישיבת סלבודקא ירד ברוחניות ונתקלקלו מעשיו, הוא נקרא אל הסבא זצ"ל וננזף על אורחותיו הקלוקלים, הסבא גער בו בעוצמה והטיח בו דברים כדורבנות…
ידידו של הבחור לא ראה את הדברים בעין יפה, והחליט לכתוב מכתב לסבא, בו הוא גולל את ספור חייו של הבחור ואת דעתו שאסור היה לגעור בו כל כך ולשבור את רוחו.
המכתב הגיע לידי הסבא ולאחר שעיין בו, פסק: "הבחור הננזף יישאר בישיבה וכותב המכתב יישלח ממנה…" – והסביר – "בחור שמעז פנים לומר את דעתו לרבו וחושב שמבין יותר ממנו, הוא אוטם אזנו משמוע… והרי הוציא עצמו מכלל תלמידי הישיבה…".