מֵהלכות ערב פסח שחל בשבת
* כשערב פסח חל בשבת, בודקים את הבית מחמץ בליל י"ג בניסן; ובערב שבת לפני חצות מבערים את כל החמץ, מלבד החמץ המיועד לאכילה עד לזמן איסור החמץ בשבת.
* בערב פסח שחל בשבת, בסעודה שלישית, שזמנהּ לאחר תפילת מנחה, שאז כבר אסור לאכול חמץ – למנהג בני ספרד, יאכל מצה עשירה; ולמנהג בני אשכנז, יאכל בשר ודגים; ואם אין לו בשר או דגים, יאכל פירות; ובנוסף יאכל בבוקר שתי סעודות פת. ויש אומרים שניתן לקיים סעודה שלישית לאחר חצות היום במצה מבושלת, ויש אומרים שאף במטוגנת; ובשעת הצורך ניתן להקל.
* כשערב פסח חל בשבת, אין לבשל לשבת זו מאכלים חמץ שדרכם להידבק לכלים שמונחים בתוכן. ורצוי לבשל את כל תבשילי השבת בכלי הפסח. ואם רוצה לאכול בכלי חמץ, יערה מכלי הפסח לכלי החמץ, אך יקפיד שלא לערות את התבשיל מ'כלי ראשון' בעודו רותח. ויש מבני אשכנז שנהגו לאכול בבוקר יום השבת מאכלים קרים של חמץ, ואחר חצות – לאכול תבשילים חמים מכלי פסח.
* בערב פסח שחל בשבת, לאחר גמר אכילת החמץ, יוציא מרשותו את כל החמץ הנותר. והפירורים הקטנים שנותרים על הרצפה אינם טעונים ביעור, אך ראוי לטאטא את הבית.
* בערב פסח שחל בשבת, צריך להוציא את כל החמץ מרשותו לפני תחילת השעה השישית ('זמנית'). ולאחר שהוציא את כל החמץ מרשותו, 'יבטל' את החמץ, ואף שכבר ביטלוֹ בערב שבת.
מֵהלכות ביעור חמץ ואיסור חמץ
* מי שיש לפניו בערב פסח מצוה שמוטל עליו לקיימה היום, וטרם ביער את החמץ שברשותו, ואם יעסוק בביעור החמץ לא יספיק לקיים את המצוה – 'יבטל' את החמץ, ואז חובת הביעור היא רק מדרבנן, ופטרוהו מהביעור לצורך קיום המצוה. וכן מי שהזדמן לפניו בערב פסח מקרה של הצלת נפשות, בטרם ביער את החמץ שברשותו – הצלת הנפשות דוחה כמובן את חובת הביעור, אך עליו לבטל את החמץ.
* מי שיצא לדרך בערב פסח, ונזכר שנותר בביתו חמץ, עליו לשוב לביתו ולבערו. אולם, אם כמוּת החמץ פחוּתה מ'כביצה' – לא הטריחוהו חכמים לשוב ולבערו, ודי בכך ש'יבטל' את החמץ. ואם כמות החמץ פחוּתה מ'כזית' – בכל מקרה אינו צריך לשוב, ויש שמחמירים בדבר.
* מי שעשה עיסה מקמח ומים, כדי לאפות ממנה מצה, ובטרם הספיק לאפותה התקלקל התנור – אף בשעה שכבר לא ניתן 'לבטל' חמץ, יכול הוא לבטל עיסה זו כל עוד לא החמיצה. ומאחר וביטלהּ, אינו עובר עליה באיסור דאורייתא; אך לאחר שהחמיצה, חובה לבערהּ, מחשש שיאכלנה בפסח.
* מי שמכר את חמצו לגוי בפסח – יש מהראשונים שסוברים, למרות שעבר על איסור דאורייתא, שהרי נהנה מהחמץ בכך שמקבל כסף תמורתו, הכסף מותר בהנאה. וכן דעת השולחן ערוך. והוא הדין אם קיבל דבר אחר תמורת החמץ. אולם, לדעת ראשונים רבים, חכמינו ז"ל קנסו את בעל החמץ עצמו, ואת בני ביתו הסמוכים על שולחנו, ואסרו עליהם להנות מתמורת החמץ. ולדעתם, אף כשמכר חמץ באיסור דרבנן – אסור להנות מתמורתו. ויש להחמיר כדעה זו, אלא אם כן איסור ההנאה כרוך בהפסד כספי גדול. ואם עבר וקנה בתמורת החמץ דבר אחר – מותר להנות מהתמורה של התמורה.