מקובלנו על הגר"ח מוואלז'ין זצ"ל, שדיבר דרשה בעיר בפני בעלי בתים בימי הסליחות, ועורר את הציבור לבכיות עד שלפי השמועה היו מהם שהתעלפו, ובפרט כשתבע בדרשתו על שאנחנו מזלזלים ולא מכירים בגודל חשיבות לימוד התורה, שהרי בזמן קצר יכול האדם לזכות לחיי נצח, ואנחנו מזלזלים בזה.
והביא את דברי הגמ' בסנהדרין (צ"ט ע"א) על הפסוק (במדבר ט"ו ל"א) "כי דבר ה' בזה הכרת תכרת הנפש ההיא", שזהו מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, כי בזה שרגיל לבזבז את זמנו לדברי הבל במקום לעסוק בתורה, הרי הוא מבזה דבר ה' וחייב כרת ונשמתו נכרתת ונאבדת מעולם הבא – והתחיל הגר"ח לבכות וזעק: "כולנו הרי מצפים לעולם הבא, ומי יודע מה הוא המצב האמתי שלנו בעולם הבא, שהרי אנחנו מבזבזים זמן, ומי יאמר ניקתי לבבי, והרי אין אנו עוסקים בתורה, ועל זה נאמר הכרת תיכרת הנפש ההיא מישראל לעולם הנצח". וכל הבעלי בתים שהיו שם געו בבכייה מרוב התעוררות, והגר"ח עצמו כמעט התעלף מרוב הבכיות והפסיק את דרשתו באמצע.
*
כשהיה הגר"ח מוואלז'ין זצ"ל מגיע בסליחות לקטע "עזרא הסופר אמר לפניך אלוקי בושתי ונכלמתי להרים אלוקי פני אליך", היה חוזר על זה כמה פעמים בהתרגשות נוראה ובבכיות נוראות, ואמר: הלא עזרא הסופר מעיד על עצמו שאין לו עזות פנים לעמוד לפני הקב"ה מרוב בושה מחטאיו, ומה אנחנו יתמי דיתמי לעומתו נוכל לומר אחריו.
*
הייתי אצל מרן הגרי"ז זצ"ל במוצאי שבת באלול, ושמעתיו היאך חוזר ואומר בשקט לעצמו "סמר מפחדך בשרי וממשפטך יראתי". ושמעתי עוד שמרן זצ"ל אמר שכמה שבועות לפני ראש השנה כבר אין לו טעם באוכל כיון שהוא נזכר מפחד יום הדין.
*
מרן הגרי"ז זצ"ל היה אומר, שישנם הרבה אנשים שרגועים בימי הדין ומדמים שהם בעלי ביטחון, אך באמת אין הם בעלי ביטחון אלא אדרבה – יש להם חיסרון באמונה, שאינם מרגישים כלל את גודל הפחד מיום הדין, ונמצא שמה שהם רגועים אינם מחמת בטחונם בהקב"ה אלא מחמת חוסר האמונה במשמעות המשפט, וזה אינו נחשב לבטחון כלל, כי בעל ביטחון הוא רק מי שמרגיש את גודל הצרה – ויודע שמצד המציאות יש סכנה גדולה ביום הדין, ומרוב פחד הוא מזדרז להרבות בצדקה ותשובה ומעשים טובים, ואז הוא שם את מבטחו על הקב"ה, והוא נחשב לבעל ביטחון אמתי – שרגוע מחמת בטחונו בה', ולא מחמת העדר ידיעת הצרה.
*
שמעתי מפי מרן הגרי"ז זצ"ל לפרש בתוכן מידת "אמת" בי"ג מידות, אשר בפשוטו תמוה מהו המעלה בזה שהקב"ה אינו שקרן, ופירש בזה מרן זצ"ל, שהקב"ה שופט בתכלית האמת – ואין אמת כמוהו שמדוקדק מכל הצדדים, שכל עגמת נפש שבאה לקרובי הנידון בתולדה מהמשפט, גם היא בכלל המשפט, ואם לא מגיע לקרוביו צער זה, אין הקב"ה מעניש את האדם. ומשפטי ה' הם "אמת לאמיתה", והיינו שאין יוצא אפילו בתוצאה מהמשפט שום שקר.
*
שמעתי מפי הגה"צ רבי אליהו לופיאן בדרשה בערב ראש השנה, שסגולה גדולה לאדם לצאת זכאי במשפט דראש השנה – שיתעסק בצורכי ציבור, שעל ידי זה הקב"ה יציל אותו מפורענות לתועלת הרבים שאינם צריכים להפסיד או להצטער כשיארע לו חולי או איזה גזירה רעה.
*
זכורני איך הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל היה מקדים בתחילת שיחותיו בחודש אלול ואומר: "היום כך וכך ימים קודם ראש השנה", ורק אח"כ היה מתחיל לומר מוסר.
*
שמעתי מגדול אחד זצ"ל לפרש הפסוק (הושע י"ד ג') "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", שהדרך שבה יוכל האדם לבחון את עצמו אם עשה תשובה כראוי או לא, היא על ידי שיבדוק עצמו אם לאחר ששב בתשובה הוא מצליח יותר בנקל לכוון בתפילה, שהרי מבואר בזוה"ק ובאריז"ל שהמחשבות זרות שמפריעים לאדם להתפלל בכוונה, אלו הם העבירות שיוצרות "קליפות" שתפקידן הוא להפריע ולבלבל את האדם בעת התפילה, ולכן אם כבר הופחת אצלו או שהוסר ממנו לגמרי ההפרעות בתפילה, זהו סימן ברור שתשובתו נתקבלה, וזהו מה שנאמר "קחו עמכם דברים" – קחו את הדברים שאתם מתפללים, ועל ידם תבינו ותדעו אם הצלחתם לשוב אל ה'.
*
סיפרה לי אמי ע"ה, שבילדותה במינסק היה השמש מעורר את הציבור בכל בוקר בימי חודש אלול בניגון הקורא "קומו לעבודת הבורא", והיו מתעוררים לקום בזריזות. וטעם הדבר נראה, כי הקימה לעבודת הבורא היא יסוד העבודה, שכיון שקם בזריזות הרי כל היום מלא בזריזות, ולכן היו נזהרים בחודש אלול בקימה בזריזות שהיא יסוד העבודה.
*
מנהג נאה ראיתי אצל אבי זצ"ל, שהיה לומד בכל השבתות של חודש אלול בשולחן שבת את דברי הרמב"ם הלכות תשובה יחד עם כל בניו (ולאחר הסתלקותו המשיכה אמי ע"ה אחריו ללמוד את דברי הרמב"ם, בניגון מעורר כבעלי המוסר, ובבכיות ודמעות כפשוטו).
*
סיפר לי המשמש בקודש אצל הרה"ק מהר"א מבעלזא זצ"ל, שהרבה פעמים היה הרבי ער כל הלילה, ועכ"פ מעולם לא היה הולך לישון במיטה אלא היה לומד ונרדם על מקומו, אך בימי הסליחות – בהגיע הזמן סמוך לסליחות ממש, הלך הרה"ק זי"ע לישון אפילו לרגעים ספורים כדי שיוכל לקיים "קימה" לסליחות, לקיים מש"כ הש"ע 'לקום' לסליחות, דכשמדובר על "קימה" היינו משינה דוקא, שזה עצמו תיקון גדול לקום משינתו לסליחות, וביקש שיעוררוהו בקול הקורא "סליחות, סליחות!".