כאשר השבוע חל יומא דהילולא קדישא של האי תנא ירושלמאה בעל האור החיים הקדוש, הבה נא נעסוק בדברי תורתו המאירים בחשכה כאורה לבבות ונפשות רבים מבני ישראל באור פני מלך חיי"ם, ויאמר אברה"ם כי אבוא לשאוב פנינים מבאר החיי"ם, למען דעת, כי שם ציוה ה' את הברכה חיי"ם עד העולם.
והנה הוא ז"ל לימד אותנו פרק שלם במידת האמונה, מה זה נקרא אמונה! כי בפרשת חוקת, מסביר הוא באורך, כי כל החטא של משה רבינו במי מריבה, היה דקה מן הדקה, כיון שמשה רבינו סבר לפי חשבונו, שאם היה מדבר אל הסלע, והסלע לא היה מוציא מים, היה יוצא מזה חילול ה' גדול.
ומאחר שרצה למנוע את זה, היה בטוח כל כך – על פי דעתו השכלית, שהקב"ה התכוון שיכה את האבן, ואכן כן עשה, ולפי החשבון של האוה"ח היה החטא באמרו [ד"ה ואחר שמצאנו] "והיה לכם לבטל המיחוש בעוצם האמונה שהייתם צריכים לעשות",
כוונת האמונה מה היא!
זאת אומרת, שהאמונה סותרת את המיחוש, דהיינו דכשהאדם חושב על איזה ענין שהוא צריך, שממקום זה או זה תבוא אליו הישועה, כבר יש לו חסרון באמונה, כיון שהוא תלוי בדבר ליתן עצה לה' הטוב, שיעזור לו בדרך זה או אחר, ואינו מבין שהעזרה יכולה להגיע ממקום כזה שלא עלה על דעתו מעולם, וכל חסרון כלשהוא, הרי זה פגם באמונה, כי אמונה הוא בלי גבול ובאין ערוך לשכל האנושי.
איזה אמונה מביא לידי שלווה
ולפי דרכנו למדנו, שחילוק גדול יש בדבר האמונה הזאת, שאם הוא תלוי ועומד רק בה', אז הוא חי בשלווה ובנחת, שהרי מאמין ובטוח שעזרי מעם ה', שונה הדבר כשפוסח האדם על שתי הסעיפים, שאם כוונתו הוא על איזה אדם וכדומה שרוצה לבקשו, הרי תלוי ועומד ברצונו, ודואג על זה אם יהא נושא חן בעיניו או לא. ואז כשמעלה במחשבתו האפשרות הזו, שלא ימצא חן בעיניו, וממנו לא תבוא לו הישועה, ומיצר בינו לבין עצמו מה יהיה? למי ילך לבקש עזרה? הריהו בא לידי שברון לב, ואף גם אם לבסוף ירחם עליו ההוא שחפץ למצוא חן בעיניו, מי יאמר שיתן לו הכול כפי מה שהוא חפץ ורוצה ממנו, וכהנה רבות,
ובדרך זה מסביר המלבי"ם החילוק בין זעקה שכתוב ויזעקו אל ה', ובין צעקה שכתוב ויצעקו אל ה', שהצעקה גדולה יותר מן הזעקה, לפי שאינו רואה שום פתרון בדרך הטבע, ואז הצעקה גדולה היא עד מאוד, ומשכך גם מתקבלת תפילתו בבטחה, לאחר ששם עיניו רק לה' הטוב, ועל האדם להתבונן רבות לחשוב מחשבה זו, למה לנו להתייגע ליתן עצות בשבילו, האם אובד עצות הוא? הרי הרבה שלוחים למקום.
הביטו וראו מפעלות אלוקים, מי כמוכה באלים
ומי האיש החפץ חיים, יעמיק במחשבתו להתחזק באמונה גדולה שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו אפילו כמלוא נימה, ואין אדם יכול לשנות גזירות שמים בכי הוא זה, ובדרך זו יבטל מעצמו מדת הקנאה והשנאה, ויזכה לאור באור החיים להרבות רעים האהובים, כי ממילא הכול ממש נגזר על האדם מן השמים, ולא יהיה כל ימיו מכאובים, לאכול מלחם העצבים ולהרבות ריבות ומדנים, כי הכול הוא לפי התכנית למעלה, ואנוס הוא על פי הדיבור.
מי שחשכה לו הדרך סימן שנסתלק מדרך האמונה
ובזה יתקן האדם החטא ממה שנחרב הבית שני, שהוא מפני שנאת חינם, כי על ידי האמונה הזאת יסתלקו שונאינו ואויבינו, וכמה שהאדם נותן ליבא ועינא במצוה זו, יוצא הוא מאפילה לאור גדול, ואפשר לרמז, כי זה ידוע ששבת מרמזת על האמונה, כיון שהיא זכר למעשה בראשית, וזה הזמן להתבונן בגדלות השם.
וזה הכוונה שאומרים בעת סיום מסכת שבת: "הדרן עלך מי שהחשיך וסליקא לה מסכת שבת" דהיינו דמי שהחשיך לו בדרך, כלומר, מי שהולך בחושך ולא אור, סימנא מילתא היא שסליק ליה מסכת שבת, שהתקרר מהאמונה, כיון שאינו מתבונן כל צרכו בענין האמונה.
כי זאת עלינו לדעת, כי אצל הקב"ה אין נטיית הלב לכאן או לכאן, כי מי שמתפלל אליו ומתחזק באמונה ובבטחון מקבל הכול. לא כן אצל בשר ודם, ואפי' כשבן אדם נותן מתנה לחברו, אפשר שאין מטרתו בכלל למצות צדקה רק כמטרה שאליו רוצה הוא להגיע, ועל ידי זה חושב הוא שיצליח בו, ואיזה פנים יש לו להאדם אחר שנתברר לו שאכן כן הם פני הדברים, הרי ממאיס בהטובה שקיבל ממנו, ולכן העצה היעוצה היא, לבקש רחמים למי שהכול שלו, אשר לבטח יתן להאדם מרוב חסדו וטובו ומאהבתו אותו.
ועוד למידין אנו מדברי קדשו של האורה"ח, שלימד ופלפל במה היה מחשבתו של משה בזה שהכה את הסלע, אחרי זאת שמביא שיטת הראשונים והם עשרה. ולא מצאו חן בעיניו, כי לפי דבריהם נראה שהיה חסרון לו באיזה מדה טובה, או משום שבא לידי כעס, וכדומה.
ה"אור החיים" הק' דן משה לכף זכות באופן מופלא
ובא יבוא ברינה בעמקות גדולה ובעין טובה למעט החטא במיעוט אחר מיעוט בדקה מן הדקה בסברא נפלאה, במחשבתו הטוב למנוע חילול ה' במעשיו, כי משה עבד נאמן הוא, ושלוחו של מקום, כי פה אל פה אדבר בו, וכמו שכתב כי הדעת נותנת שאין הסלע בעל חי שיבין דיבור בני אדם, כשידבר אליו משה, אלא בשתי דרכים וכו', ופירש ודברתם לשנות עליו פרק אחד אין זה פשטן של דברים, [בד"ה ועל כל פנים].
ואמר הנה לפניו ב' דרכים, ואם אני עושה דיבור לבד ולא הכאה, אני חושש שמא הפירוש האמיתי היא להכות, ומה גם שהוא יותר פשוט, ועוד שהוא דבר רחוק שהדומם יתעורר בדיבור בן אדם כמו שכתבתי בסמוך לזה, אם אני מדבר בלא הכאה שלא כדרך שאמר ה' אין הסלע נותן מימיו ויתחלל שם שמים חילול גדול לעיני העדה אשר אני עושה הנס לעיניהם ואתחייב ראשי למלך, לזה יותר אבחר להכות.
ואטה לפירוש היותר צודק במשמעות מאמר קח את המטה, ויקויים גם כן מאמר והוצאת להם מים, ולא הכאה בלבד עשה אלא בשיתוף הדיבור הכה לאמר לסלע תן מימיך, ובזה אין מיחוש שלא תיתן הסלע מימיה ולא יתחלל שם שמים. ובימים האלו שמתחילים אלו השלושה שבועות – ימי בין המצרים, עלינו ללמוד בינה להבין ולהשכיל ללמוד וללמד, עד היכא צריכין ללמד זכות על בני ישראל.
כי זה פשוט וברור הוא, שהאוהב ישראל דן את כל אחד לכף זכות, ולא דבר קשה הוא ממכם, כי תלוי הדבר כמה אהבה יש לזו שצריך לדון אותו, דוגמת דבר: כאשר השכן בונה חדר נוסף, וכל היום דופקים ומפריעים לכל השכנים, וגם החול והלכלוך שנתרבו מחמת כן, הרי כל מי שחי טוב עם השכן הבונה, הריהו שמח עמו בכל יום שהוא מתקרב לגמור הבניה ונעשה שותף לרווחתו,
מצד שני ישנם אחרים שכל יום זה בשבילם צער מחודש על ההפרעה, ומי יוכל לספור גודל כאבם, ויש גם כאלו שיזעקו זעקה גדולה ומרה, ועד"ז הוא בענין שדיברנו, שמי שאוהבים אותו, רוצים גם כן בקיומו, ובאים לו לעוזרו, ובוודאי שלא ידברו עליו רעה, כי זה חברו הטוב.
כוונת הכתוב שמש צדקה ומרפא
וכך אני נהגתי בעצמי בעת ששכננו רצה לבנות מרפסת למעלה מאיתנו, ונתתי לו רשות על אף שהיו כמה שאמרו לי שזה יפריע לנו ליהנות מאור השמש, ואז אמרתי לעצמי הרי כהיום יש אור הלעקטער [חשמל] ואם צריכים אנו להשמש, אין זאת כי שמש צדקה ומרפא, ואם כן יש לנו האפשרות לקיים שניהם ולהרוויח מכל הצדדים, כי בעת היציאה מהבית הוא שמש ומרפא, ובעת הישיבה בבית הוא הפירוש השני, צדקה ומרפא, שהכוונה השמש והאור שמשפיע האדם על חברו, לצדקה יחשב, והוא מרפא כמים פנים לפנים.
להביט רק בטוב ובאמת זהו כוונת המצוה שעל האדם להסתכל על חלקו הטוב של האחר ויתפעל מזה, ולא יראה את הצד השלילי לדבר עליו רעה או לחשוב עליו רעה, ובדרך זה כתוב בספר חרדים, שאסור לו להאדם לחשוב רעה על אביו, שגם זה נכנס בגדר ארור מקלה אביו ואמו, אשר לכאורה צריך ביאור, ומה אם אביו הוא קשה עורף שקיבל ממנו מכות והשמצות וכדומה.
רק הענין הוא שעל האדם לחשוב שרחמנות גדולה עליו, על שלא למד, ולא נתברר לו מהו הדרך שיתנהג בו, אבל באמת הוא "גוטער איד" וכדו', ואומרים משל על זה, איש אחד טבע בים, ובא אדם שאינו מן השורה והציל אותו, אשר בוודאי יכיר לו טובה בכל ימי חייו על זה, ויתן לו מתנות כהנה וכהנה, ויקרא לו להשתתף בכל שמחותיו, וכי מה! הרי הציל את חייו, ויאמר לכולם אתם רואים בזכותו אני חי!! כמו"כ יש לדון את ההורים, ולא יחשוב אלא רק מהטוב שקיבל מהם, בלי להסתכל בחלק השלילי, וביד האדם הוא, והלוואי שנזכה לדרגה זו בכל הלב.
הקב"ה רוצה שנדון אותו לכף זכות
והנה כי כן, לא יפלא ממך דבר איך שדרש רבא [סוטה לה.] את הפסוק: 'אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ' [במדבר יג, לב] אמר הקב"ה אני חשבתיה לטובה – נתכוונתי לטובתם של המרגלים במה שעשיתי, שבעת שהותם בארץ יהא בה אז ריבוי התעסקות במתים, והם חשבו לרעה, והמרגלים עצמם תפסו את הדבר לרעה. אני חשבתיה לטובה – נתכוונתי לטובתם של המרגלים דהיינו דעשה ה' ככה דכל היכא דמטו מת חשיבא דידהו, מת האדם החשוב של אותו מקום, כי היכא דניטרדו, כדי שיהיו בני אדם טרודים ולא לישאלו אבתרייהו, ולא ישאלו אחרי המרגלים, כלומר לא יתנו לב עליהם, והם חשבו לרעה, באמרו ארץ אוכלת יושביה כלומר גורמת מיתה ליושביה.
הכל הולך רק במחשבה טובה
ואחרי זאת שדיברנו בענין הבנת צרכי חברו בנתינת רשות להרחיב ביתו לבנות, נעבור אל הצד שכנגד, שגם בעת ששכנו אינו נותן לו רשות, יש גם להבין אותו ולדון אותו לכף זכות, שיש לו סיבה מוצדקת שהבניה תפריע לו בזה, ולא לשנות את דעתו ח"ו, והנפקא מינא הוא בתרתי, ראשית, בזה שדן אותו לזכות, נשארים המה שכנים טובים אף לעתיד. ועוד, שאז יש מקום לשכנוע, דהיינו שילך אצלו ויתן לו להראות שיודע הוא ומבין את הקושי שיש לו בזה הדבר, שמפריע לו עצם הבניה של כמה חודשים יום יום, וגם הנזקים שאפשר להיגרם לו מזאת, ויתן לו ההרגשה שמבין אותו, ואז יפנה אליו בהכנעה ויבקש רחמים ממנו, ואם גם זה לא יעשה פירות, ילך ויבקש רחמים מה' הטוב שיתסדר הדבר מעצמו.
חינוך הילדים כיצד?
ועל דרך זה אמרו בחינוך הבנים, כשרואים בילד איזה קושי, אזי יכנס בנפש הילד להבין אותו, ולא שיכעס עליו, שאז נעלם הקשר בין ההורים להבנים, רק לדבר בטוב וליתן לו החמימות והרגשות הטובות שיחזקו את נפשו, וזה יתן לו הכוח לשנות דרכו באותו ענין, וגם לרבות שאר העניינים הצריכים להעשות, לשכך כעס וחמה וכעין מה שמצינו בגמ' [יומא עח:] שרבא היה נוהג לצאת לשוק לחפש אחר כלי חרס שנסדקו שאין בהם עוד שימוש, והיה קונה אותם בזול ומביאם לילדיו כדי שישברו אותם ולשכך בכך את יצרם, וברש"י, להפקיר לו כלים לשבר ולמלאות תאוותו.
ראשית חכמה יראת ה'
כי עיקר האדם הוא המחשבה והחשבון כיצד להתנהג, וראשית חכמה יראת ה', כי מי שהוא יראתו קודמת לחכמתו אינו גוער על בניו, כי זהו עבירה של בין אדם לחברו, כמו שאר העבירות, רק בכל דבר צריך סייעתא דשמיא איך לדבר ומתי לדבר ומה לדבר. וכבדרך אגב נאמר ממה שאמרתי ליהודי שמתייגע בניסיונות קשים, תגיד ליצר איני יכול לשמוע אותך, כי ברצוני לגדול בתורה להיות גדול הדור, וכלך בדרך זו, שתגיד לשטן רוצח אתה, אני לא הכתובת לחטאים, ולך לך לז' העממין. ועל ההורים לדעת לנכון עוד דבר חשוב, כי עליהם לדבר אל הבנים בשפה שלהם ולפי מדרגתם, ולא כפי המדבר עליהם שהם במדרגה שונה לגמרי, ויש להכניע עצמנו לדבר לכל אחד כפי הבנתו, שאם לא כן אז מדברים אל העצים ואל האבנים, וחוץ מזה שלא יעזור לו מאומה, גם מקלקל הדבר על העתיד, שברגע שהבן או הבת רואים שאין מבינים אותם באמת, נאבד לההורים הגישה אליהם בכדי לבוא לעזרתם.
ועלינו ליקח מוסר לתקן העניינים הצריכים תיקון לטהר את מחשבות ליבנו, לחשוב מחשבה טובה על כל יהודי, ולהיזהר ממוצאות הפה שיהיו כתיקונם, וזכות בעל ההילולא יגן עלינו שימליץ טוב בעדינו לפעול ישועות בקרב בני ישראל, ולהמשיך עלינו רחמים וחסדים גדולים, ונזכה לכל ההשפעות טובות ברוחניות ובגשמיות אמן ואמן.
אשריכם מערכת דרשו!
טהורים יירשוה ויקדשוה
מים טהורים
אשרי הדור שזכה לו!!!
אורו הולך ומתבהר