אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (במדבר ל', ג')
ברמב"ם הלכות שבועות (פ"ו, ה"ב) כתב על ענין התרת נדרים ושבועות, ע"פ הגמרא חגיגה (י'.): "ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב "לא יחל דברו" שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש כענין שנאמר וחללת את שם אלהיך אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו".
אחת מהתקנות שתיקנו הגאונים היא שלא להתיר שבועות או נדרים, ולכן נמנעו במשך תקופה ארוכה מללמוד בישיבתם מסכת נדרים שבה מבואר עניני התרת נדרים, ומכאן המקור לגירסאות השונות במסכת זו.
עין בתשובות הגאונים (ח"א סי' ל"א עמ' 51) ובאוצר הגאונים נדרים (עמ'-23-16)
תקנה זו לא נתקבלה אצל הראשונים מאחר שסברו שלא תיקנו אלא לגדור פירצות בזמנם, שהיו מזלזלים בהתרת נדרים,
וכך נפסק ברמב"ם הנ"ל (שם ה"י), וברא"ש נדרים (פ"ג סי' ב') ובטוש"ע (יו"ד סי' ר"ל א') כדין הגמ' שאפשר להתיר שבועות אפי' נשבע בה' אלקי ישראל וכ"ש נדרים.
(קב ונקי)