"וקראו לו זקני עירו" (כה ח)
בימי בחרותי בעת למודי בארצנו הקדושה, זכיתי להסתופף בצילו של מרן הגאון הצדיק רבי משה אריה פריינד זי"ע, כשעדיין כיהן כראש בית דין, טרם התעטרותו פאר לכהונתו הרמה, להיות מלכי צדק מלך שלם, גאב"ד ירושלים עיה"ק. בד בבד שימש אז כראש ישיבת 'סאטמאר' בקרית מלך רב. זכיתי להצטרף כמה פעמים לשולחנו הטהור, בשלש סעודות ובשאר מעמדי קודש.
בבניין הישיבה היה לו חדר מיוחד, שם היה מסתגר מדי יום ביומו לאחר התפילה עד כחצות היום, והרבה שם לשפוך שיח ותפילה, ולהעתיר בפרקי תהלים עבור כל ההזכרות והקוויטלאך שהובאו אליו לפקודת ישועה ורחמים. לשם הייתי עולה אליו הרבה פעמים לאחר שגמר סדר תפילתו, עזרתי לו לקפל את הטלית והתפילין שלו, וזכיתי ליהנות הימנו עצה ותושיה בדבר ה' זו הלכה, גם בעובדין רברבין וסיפורי צדיקים, ושיחות חולין של תלמידי חכמים, ואח"כ זכיתי ללוות אותו לביתו נאווה קודש.
פעם סיפר לי שבימי ילדותו בעיר סיגעט, כיהן כראש בית דין זקני הגה"ק רבי שלמה יהודה טאבאק זי"ע בעל 'ערך ש"י' ו'תשורת ש"י', והיה לו בית מדרש קטן משלו, ששם היה מתפלל תפילותיו בימי החול.
"פעם בימי ילדותי" – סיפר לי רבי משה אריה זי"ע – "אירע שהוצרכתי להתפלל תפילת מנחה בשעה מוקדמת, ונכנסתי להתפלל ביחידות בבית מדרשו של בעל 'ערך ש"י'. כשהגיע זמן תפילת הציבור, נכנס הרב לבית המדרש, ובהיות המקום צר הוכרח לעבור דרכי, בכדי להגיע אל מקומו הקבוע לצד ארון הקודש. כשהגיע בסמוך אלי וראה שאני עומד באמצע תפילת 'שמונה עשרה', נעמד ולא רצה לעבור לפני המתפלל…
"אדהכי והכי נתאספו המתפללים, אך בראותם שהרב עומד ומחכה, נעמדו אף הם, וכך עמדו כל הקהל ובראשו הרב להמתין על ה'ילד משה אריה' עד שגמר תפילתו, ואז נפנו להתחיל בתפילתם"…
כשהייתי בארץ הקודש לאחר חתונתי, נכנסתי לגאון הצדיק רבי משה ארי'ה פריינד זי"ע, וקבלני בחביבות מיוחדת, ונתן לי ספר כדורון דרשה. בקשתי הימנו שיכתוב לי כמה מילים על שער הספר, והתנצל בפני שמלאכת הכתיבה קשתה עליו מאוד, ואפילו ההסכמות הניתנות על ידו נכתבות על ידי אחד מנאמני ביתו, ואילו הוא רק חותם עליהם, אמנם בכל זאת משום כבודו של זקני, הגה"ק בעל 'ערך ש"י' זי"ע – שהוא זכה להכירו – יתאמץ ביותר ויכתוב בעצמו איזה דברי ברכה, ובקשני שאשאיר את הספר אצלו לכמה ימים עד שיתפנה לכתוב.
לאחר כמה ימים סרתי למעונו, והראני שכבר התחיל לכתוב: "מדי יום אני כותב כמה מילים" – אמר לי – "והנני מקווה שתוך ימים ספורים יהיה הדורון מוכן בעז"ה".
לאחר זמן פגשני ברחוב, וכשראה אותי נהרו פני קדשו, ואמר לי בהתרגשות: "כבר גמרתי את מלאכתי – ואתה יכול לבוא לקחת את ספרך!". כשבאתי אליו לביתו, נתן לי את הספר כשברכה נלהבת מפארת את דף השער, ואמר לי בענוותנותו: "אין אני אומן במלאכת הכתיבה, עתה זקוק אני להסכמתך אם אכן כתבתי כהוגן"…
זכיתי להתקרב לאיש מורם מעם – הרה"צ רבי אלי' ראטה זצ"ל, משב"ק של הרה"ק רבי שלומ'קה מזוועהיל זי"ע (אשר נתקרבתי אליו ע"י מו"ר הגה"צ רבי מרדכי פרידלנדר זצ"ל), והרבה זכיתי להסתופף בצילו, דלה דלה לנו מבאר מים חיים, והשקני מאוצרו הטוב, למלאות את אסמי באוצרות תורה וחסידות.
בפעם הראשונה שנכנסתי לביתו, עמדתי משתומם ולא האמנתי ששייכת מציאות כזאת, שאדם יתגורר בדלות איומה שאין לשער ואין לתאר, וכמו"כ היה אפוף בצרות ר"ל מכמה וכמה הרפתקאות דעדו עליו, ואי אפשר לפורטן כי רבות הן, ובכ"ז היה שמח באמת! – הוא היה לאות ולמופת לדברי חז"ל "איזהו עשיר השמח בחלקו".
לאחר חתונתי הייתי אצל הרה"צ רבי אלי' זצ"ל, וביקשתי ממנו הדרכה לרגל הקמת ביתי החדש, ואמר לי, שאדאג לכך שבביתי יהיה תמיד מוכן מזונות ושתיה בצד, וכשיבואו אנשים לאסוף צדקה – לבד מהנדבה שנותנים להם – יכבדו אותם גם במזונות ושתיה להשביע את רעבונם ולהרוות את צמאונם – וב"ה שגם היום אני זוכה לקיים את דבריו.
שמעתי מאת הרה"צ רבי אלי' ראטה זצ"ל, משב"ק של הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע, שפעם ישבו שלושה אדמורי"ם גדולים ודיברו ביחד, ה"ה הרה"ק בעל 'אמרי חיים' מוויז'ניץ זי"ע, והרה"ק בעל 'בית ישראל' מגור זי"ע, והרה"ק בעל 'ברכת אברהם' מסלונים זי"ע, והם ישבו כך – שה'אמרי חיים' ישב מצד אחד, וה'בית ישראל' מצד שני, ובאמצע ישב ה'ברכת אברהם', וכל הזמן דיברו ה'אמרי חיים' וה'בית ישראל' זה עם זה, בפניו של ה'ברכת אברהם', ומפעם לפעם פנו אל ה'ברכת אברהם' שישב במרכז ושאלו 'סלונימער רבי, מה דעתכם?' – והוא היה משיב.
באמצע דיבר ה'אמרי חיים' שיחה אחת עם ה'בית ישראל', מאחוריו של ה'ברכת אברהם' – בשונה מהפעמים הקודמות שדיברו ביחד בפניו – ולאחר שגמרו, שאל ה'בית ישראל' להרה"ק מסלונים מה דעתו בנידון, והשיב ה'ברכת אברהם': "סליחה, באיזה נידון?", ושאל ה'בית ישראל': "האם אתם לא שומעים?", ואמר לו ה'ברכת אברהם': "לא שמעתי כלום!". הסתכלו עליו בעיניים תמהות, ושאלו בפליאה: "הלוא המשיכו לדבר כמו שדיברנו עד עכשיו", ואז אמר להם ה'ברכת אברהם' דברים נוראים, וכך אמר:
"בעודני נער, הקשבתי פעם לתוכן שיחתם של אבי ואמי, וכאשר אבי הבחין בכך, קרא אותי אליו ואמר לי שהוא רוצה ללמד אותי יסוד חשוב בחיים: כשאדם מדבר עם אחר – ולא אליך – אזי אל תקשיב כלל למה שהם מדברים, ועל אחת כמה וכמה כשההורים מדברים ביחד, שלא תיגש להקשיב מה שהם מדברים. ומאז, כששני אנשים מדברים ביניהם מה שלא נוגע אלי, אני פשוט לא שומע! ולכן כשדיברתם כל הזמן בפני, הבנתי שגם אני שייך בזה, והקשבתי ואמרתי גם את דעתי, אבל כשדיברתם מאחורי גבי, הבנתי שזה לא שייך אלי, ופשוט לא שמעתי מה שאתם מדברים"… ה"בית ישראל" – שתמיד היה 'א שארפער' – הגיב על זה: "סלונימער רבי, איר האט מיר צונעמען אויף פיצלאך"… (תרגום?)
אחר נישואיי, גרתי תקופה קצרה בירושלים עיה"ק בשכינות לפוסק הגדול הגה"צ רבי משה הלברשטאם זצ"ל בעל 'דברי משה' וחבר הבד"ץ. רבי משה היה מגדולי המשיבים בדורנו, כשרבים משחרים לפתחו ומבקשים לשמוע את דבר ה' זו הלכה – ולפעמים ראיתי שהתור התארך עד לרחוב, כמו כן היה הוא 'הרב' שלי לאחר חתונתי.
פעם הזמין אותי לנישואי בתו שתחי'. כשהגעתי לחתונה, הגיע באותה העת גם מרן הגה"צ רבי משה אריה פריינד זצ"ל – שהיה אז ראב"ד ירושלים עיה"ק – ונכנסתי עמו ביחד. תקופה אחר החתונה, פגש אותי רבי משה זצ"ל ברחוב, וביקש ממני שאעלה לביתו – לא היה לי שום מושג מה רוצה רבי משה ממני.
כשעליתי לביתו, אמר לי רבי משה, שכשהוא הלך לבקר אצל בתו וראה את תמונות החתונה, נתקל לפתע בתמונה שוודאי תעניין אותי – רואים שם אותו [את רבי משה בעצמו], ואת רבי משה אריה פריינד, וביחד איתם עומד אבלחט"א אני הקטן – שכאמור הגעתי אף אני באותה עת לחתונה. אומר לי רבי משה: "חשבתי שמסתמא תיהנה מכזו תמונה – לכן לקחתי את התמונה איתי כדי לתת לך אותה במתנה"…
(מתוך פניני 'נועם שיח' – פנחס תשעט)