היה זה לפני תקופה לא ארוכה. חבורת תלמידי חכמים מירושלים עמדו להדפיס מחדש את מדרש פסיקתא, והגיהו אותו שוב מכל שיבושי הדפוס ודומיהם. בין השאר הם השוו אותו עם כתבי יד יקרים ונדירים, והוסיפו ציונים לכל מרחבי התורה.
כידוע ללומדי המדרשים, לפני מאות שנה, יהודי בשם 'בובר' הדפיס סדרת ספרי יסוד של מדרשים ועוד, ונקראים על שמו בפי כל 'מהדורת בובר', ולחלקם אף הוסיף הערות והוספות. על איש זה יצאו מעט עוררין אם הוא מוסמך וכו'. בידי צוות עורכי הפסיקתא עמדה השאלה האם לסמוך על הערה שכתב בובר או שלא. מכיון שלא מצאו מי שיסייע בידם, נכנסו לקודש פנימה, למשכנו של רבינו שליט"א, וערכו לפניו את השאלה: מה דינו של האיש ושל החיבור.
רבינו שליט"א לא נכנס לעצם השאלה, רק אמר מיד: "הלא החפץ חיים מביא אותו!" ופטרם לשלום.
העורכים היו נדהמים. היכן בדיוק בכל ספרי 'חפץ חיים' הוא מביא אותו, ועוד בשמו? אבל, ההוראה יצאה מלשכת הגזית. כנראה, אפוא, הטעות אצלם. ובכן, ישבו התלמידי חכמים וחיפשו ובדקו בכל ספרי משנה ברורה, חפץ חיים, אהבת חסד, ליקוטי הלכות קדשים, ושאר ספריו, היכן הוא מביא את האיש ההוא, ואיך הוא מכנה אותו. הם לא מצאו.
כי אכן, זה לא דבר שמוצאים תוך כדי החיפוש, רק תוך כדי הלימוד…
אמנם כלל בידינו כי אין חוזרין ושואלין באורים ותומים, אך מה אפשר לעשות… שלחו את השאלה ביד שליח, לאמור, היכן מובאים הדברים?
רבינו שמע את השאלה, הוציא מהארון את משנה הברורה הבלוי והמשומש, והצביע על שורה קטנה בשער הציון בחלק ד', הלכות ראש חודש, בסימן תי"ט אות ב': "ומצאתי למבאר בפסיקתא שתמה גם כן עליו".
– "המבאר הוא בובר, שביאר את אותה מהדורה", סיים רבינו…
(דברי שיח שמות תשע"ט)