הרב מרדכי הלוי שוורצבורד
מורה הוראה נאות שמחה מודיעין עילית
עבודה זרה דף ז.
השואל את הרב שאלה הלכתית והרב פסק להחמיר, האם מותר לו לשאול רב אחר? והאם מותר לחכם להתיר לאחר שרב אחר אסר? והאם האיסור על השואל או על הנשאל?
מבואר בגמרא דף ז. שהשואל חכם ואסר – לא ישאל חכם נוסף שיתיר, ואם שאל שני חכמים ואחד אוסר ואחד מתיר, אם אחד מהם גדול בחכמה ובמניין – הלך אחריו, ואם שניהם שווים, באיסור תורה יש להחמיר ובאיסור דרבנן אפשר להקל.
נחלקו הראשונים בטעם הדבר, וג' דרכים נאמרו בו:
- שיטת תוס' והראב"ד והרא"ש ועוד ראשונים, שהאיסור הוא מטעם שאחר שהורה לו חכם לאיסור, נעשה הדבר 'חתיכת איסור', ולכן גם אם חכם אחר התיר, אסור לו לנהוג היתר, כיון שכבר נאסר הדבר על פי החכם הראשון, ואם הראשון טעה בדבר משנה, כלומר הלכה מפורשת ומוסכמת, בגמרא או בפוסקים בשולחן ערוך, שנעלם ממנו בשעה שהורה חוזר בו. ואם טעה בשקול הדעת, שיטת תוס' שחוזר בו, אבל הראב"ד סובר שאינו יכול להתיר הואיל וכבר נאסר הדבר.
- שיטת רש"י בנדה (דף כ:) שיסוד הדין משום כבודו של חכם, וכ"כ הר"ן בע"ז.
- הר"ן כתב שהעיקר משום כבודו של חכם, ועוד שלא תיראה התורה כשתי תורות, שזה אוסר וזה מתיר. לכן דעתו שכל האיסור לשאול את השני, דווקא שלא מדעת החכם הראשון, אבל אם שאל בהסכמת הראשון, ולאחר ששמע הראשון טענותיו של השני הודה לו שטעה בשקול הדעת, או שמבטל דעתו מחמת שהשני גדול יותר ומופלג בחכמה ממנו, מותר.
אבל הראב"ד סובר שגם אם השני גדול בחכמה, לא יועיל להתיר, כיון שכבר נעשה 'חתיכת איסור', ודקדק כן מהגמרא, שדווקא כששאל שני חכמים בבת אחת – הולכים אחרי הגדול בחכמה, אבל אם הראשון אסר לא יוכל הגדול להתיר.
יוצא לפי הראב"ד, שהאיסור הוא על החכם להתיר את מה שאסר החכם חברו, ואם התיר אסור לשואל לנהוג היתר, ואם השואל לא גילה לו שחכם אחד אסר, הרי הוא מכשיל את החכם להתיר את האסור.
ולשיטת הראב"ד כאשר חכם התיר, מותר לחכם אחר לאסור, כיון שאין חשש לכבוד החכם רק מצד שהדבר נאסר, אך לפי הרש"י והר"ן, גם כשהחכם התיר אסור לחכם אחר לאסור.
כתב בספר 'חוט שני' מפסקי הגר"ז קרליץ שליט"א (הלכות טהרה סי' קפ"ח), שלפי האמור אם שאל חכם וקבל הוראה, ואח"כ שכח או שנסתפק מה הורה החכם, אסור לשאול חכם נוסף, כיון שכבר חלה הוראת הראשון. אבל אם נתברר לו שיש צדדים נוספים בנדון, מותר לשאול חכם אחר, כיון שלא נגמרה הוראת הראשון.
אם החכם פסק להחמיר בספק, או בהלכות סת"ם נסתפק בצורת האות ופסק להראותו לתינוק, מותר לחכם אחר להתיר, דלא חשיב שנגמרה הוראתו לאיסור.
דין חכם שאסר, שייך כאשר הורה במקרה מסוים, אבל אם הורה הלכה בהלכות ברכות או דיני המאכל או הלכות שבת בהוראה כללית, ובזה לא שייך חכם שאסר, כיון שהשאלה היא כללית.
אם הורה בשיעור או בספר מותר לשאול חכם אחר, כיון שלא הורה על מעשה זה.
אם הורה בדבר הנוגע לרבים, כגון באולם שמחות, אם הבעלים היה השואל – נאסר הכל לכולם, אבל אם השואל אינו הבעלים לא נאסר רק לגביו, אבל אחרים יכולים לשאול רב אחר.
חשוב לדעת שגם כאשר יש שני גדולים שנחלקים בהלכה, זה אוסר וזה מתיר, אין ללכת בכל דבר אחר המיקל, רק מי שהוא רבו – יסמוך עליו גם להחמיר וגם להקל, וכשיש מחלוקת הפוסקים באיסור תורה יש להחמיר, ובדרבנן יש להקל.
ומעשה באחד שאמר לי שכשהוא מסתפק בהלכה, הוא מחפש בספרי ההוראות של פוסקי זמנינו, שמובאות דעות הגדולים בכל דבר, זה אוסר וזה מתיר, זה מחמיר וזה מיקל, ובורר לו את הדעה היותר מקילה שקרובה ללבו. אמרתי לו: "למה לא תחוש לדעת האוסרים?". אמר לי: "הלא החכם המתיר היה צדיק גדול ומפורסם, א"כ אני סומך עליו!". וזה מבואר בגמרא לאיסור, דבשל תורה יש ללכת אחר המחמיר.
ע"ז נאמר בגמרא בפסחים (דף נב:) על הפסוק "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" – כל המיקל לו מגיד לו.
לכן הדרך הנכונה לקיים מאמר חז"ל: "עשה לך רב והסתלק מן הספק".