"והובא אל אהרן הכהן" (יג, ב)
ישבו אצלו פעם קבוצת אורחים בחולו של מועד, ביניהם תלמידי חכמים וגדולי תורה. רבינו מזג לכולם יין והיות והכיר את הנוכחים וידע שלפחות אחד מהם שהיה כהן לא יסכים שרבינו יכבדו לברך לפניו ויתחילו ויכוחים, והלה יתאר את גדלותו של רבינו ולא יסכים לברך ראשון למרות היותו כהן, לכן אחרי שמזג אמר להם רבינו שהוא מברך תחילה והזכיר את חידושו של ה"באר היטב" (והדגיש שאמנם המ"ב לא הביאו להלכה) שהרי הגמ' שואלת (ברכות לה.) נאמר "לה' הארץ ומלואה" ונאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קט) ולא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, שלפני הברכה האוכל שייך להקב"ה ורק לאחר ברכה שייך לאדם, משום כך כותב ה"באר היטב" (או"ח סי' רי"ג סק"א) שכאשר רוצה לתת לחבירו לשתות יברך בתחילה ואחר כך יתן לחבירו, משום שקודם הברכה השתיה שייכת להקב"ה ורק אחרי הברכה שייכת לו ואז הוא יכול לחלק.
כיצד דיבר על ליבו של מחבר ספר
מחבר ספרים עלה לרבינו בביתו שטח לפניו את מצוקתו, מזה שנה שהוציא לאור את ספרו ועדיין חלק גדול מהספרים מונחים בבית כאבן שאין לה הופכין, והדבר מביאו לידי יגון וצער כל יום מחדש בראותו את עמלו יורד לטמיון וריק.
רבינו הבין ללבו ואמר לו בוא ואשמיעך דבר חכמה מחכמתו של מורי ורבי הגאון רבי שמואל גדליה ניימן, שהיה רגיל לומר שכדי לחבר ספר צריך להיות תלמיד חכם, אבל כדי למוכרו צריך להיות גאון. הוסיף וסיפר לו, אספר לך עוד מה שסיפר לי מורי ורבי רבי איסר זלמן, היה זה בזמן מלחמת תש"ח, ירושלים היתה במצור, רק שיירות עם רכבים משוריינים יכלו להגיע אליה מן השפלה. יצא אז רבי איסר זלמן עם אשתו הרבנית בילא הינדא וראה תור ארוך המזדנב מחנות לצרכי אוכל במחנה יהודה, ושאל את אחד המצטופפים בתור, למה ממתינים בתור ענק מורט עצבים זה, אמר לו שהכל מצפים לקנות כמה חתיכות סוכר אותם ישנה אפשרות להשיג בחנות זו וזאת במחיר כפול ומשולש מהמחיר הנקוב הרגיל של חתיכות סוכר.
פנה רבי איסר זלמן לרבנית ואמר לה, ראי איזה תור ענק מזדנב עבור דבר שהכל יודעים שמחירו רב ויקר מהערך האמיתי שלו, והנה בימים אלו אני הרי הולך ומדפיס את ספרי "אבן האזל" על הרמב"ם בו יישבתי כמה פסקי רמב"ם קשים, והנה מחיר פנקס דפים ריק בגודל ספר הרי הוא שילינג ועוד אני מיישב שם כמה הלכות קשות ברמב"ם ואני מתכון למכור את ספרי בחצי שילניג, א"כ בודאי ובודאי שרבים רבים יידחקו לעמוד בתור כדי לרכוש את הספר, לכן זכרי והיזהרי כשהספרים יגיעו לביתנו לפתוח את דלת הבית לאט אט כדי שלא יתפרצו לדלת פנימה מהלחץ הרב של התור הארך.
לאחר שהגיעו הספרים ודפקו בדלת, פתחה הרבנית את הדלת ולא ראתה אף אדם אחד העומד מאחורי הדלת לקנות הספר, אמר רבי איסר זלמן לרבנית בצער, האם לקחתי נייר חלק וטוב וקלקלתי אותו… כך בתבונה רבה ידע רבינו לתת לאותו מחבר את הרוממות שהוא נמצא בחברה טובה של אותם גאונים אדירים.
"מדוע אתה לא יכול לשאול: שלמה, וואס ערצאך?"
סיפר נכדו הרה"ג רבי אהרן גולדברג: יום אחד ליוויתי אותו ל"כותל המערבי" בכניסה לרחבה העליונה, בא מולנו אחד מנקיי הדעת בירושלים, הגאון רבי חיים ישעיהו אקער, בן משפחתו וכמעט בן גילו, הם למדו יחד ב"עץ חיים" ואח"כ בכולל "מדרש בני ציון" וכאשר כתב רבינו את ספרו "מעדני ארץ" על שביעית למדו יחד בחברותא, והיה נותן לו לעבור ולהעיר על הגיליונות לפני הדפסתם.
רבנו שמח לקראתו כל כך, וקרא בהתפעלות:
או, רבי חיים ישעיה, מה נשמע? שמעתי שהיית בבית חולים. מה שלומך? התעניין בלב רחב ושמח לפגוש אותו. השיב ר' חיים ישעיה על כל שאלותיו התפתחה שיחת רעים נעימה.
אז פנה ר' חיים ישעי' לסבא והתעניין גם הוא: און וואס מאכט איר (ומה שלומכם) כמי שאומר מה שלו' כבודו.
סבא הביט עליו ואמר: חיים ישעי' איך אתה מדבר?!
הוא לא הבין מה קרה, והביט בסבא בפנים תמהות.
וסבא תמה שוב: איך אתה מדבר אלי?
רצוני לדעת ואס מאכט איר – מה שלומכם?
וסבא כועס, מה קורה איתך, איך אתה מדבר אלי?
ור' חיים ישעיה מגיב: אינני מבין מה הרב רוצה!
אינני יכול שכוח, סבא ממש כאב ואפילו כעס, מדוע אתה לא מדבר אלי כמו בן אדם? ר' חיים ישעי' התנצל, מה לא דיברתי כמו בן אדם?
סבא ניסה להסביר לו בקול כאוב, הנה שמחתי לפגוש אותך כידיד ובן משפחה וותיק, שמחתי לשאול ולהתעניין בשלומך, ובסופו של דבר אתה מצער אותי, עד כדי כך? הרי אתה בן אדם, מדוע אתה לא יכול לשאול: "שלמה, וואס ערצאך (שלמה, מה שלומך), היכן למדת את הניסוחים האלו ואת השפה הזו.
נענה רבי חיים ישעיה: למדתי מכל עם ישראל שכך מדברים איתך, וכי כיצד אתה רוצה שאדבר איתך, כמו עם כל שלמה מהחיידר? האמת שתמיד הייתי סבור שאתה חשוב יותר מאחרים, עוד מימי הישיבה וקל וחומר עכשיו שאתה עלית על כולנה – אמר.
וסבא מושפל וכאוב: חיים ישעי' שמחתי איתך, חבל שאתה עושה לי עגמת נפש.
רבי חיים ישעיה לא ויתר המשיך לשוחח בלשון נסתר והתחנונים של סבא נפלו על אוזניים לא קשובות, "כך צריך לדבר איתכם ר' שלמה זלמן" אמר לידידו מילדות.
סבא נפרד ממנו במרירות: זייט גיזונט וכל טוב, כמי שאומר חבל שאנו נפרדים כך. הוא המשיך וצעד לכיוון הכותל, שותק ומכונס בתוך עצמו וכאוב מאד, ולא הגיב כלום, היה לו לא טוב. הוא הבין את הלך מחשבתו של ר' חיים ישעי', כי אמנם היה חכם שבחכמים, אבל מה לעשות שנפשו חפצה בכל מאודה שהחבר שלו לא ידבר איתו כמו שכולם מדברים, כי היתה לו ענוה מהותית ואמיתית, היתה לו קדושה עצומה של פשטות וענוה, מה כל זה קשור אלי?!
הרי גדלנו פה בשכונה ואנו בני אותו גיל, ולמה יש לדבר אלי כך?
כך מספר גם בן שערי חסד, המחנך רבי יוסף זייבלד, בילדותנו היה מרבה להגיע לבית אבי, רבי צדוק, שכן היה לנו מכשיר טלפון בו היה רבינו מקבל ומוציא שיחות לעיתים. אמי היתה מתייחסת אליו ביראת כבוד ומדברת אליו בלשון רבים. ופעם מחה בה רבינו, הרי גדלנו פה בשכונה יחד ואנו בני אותו גיל וגם בני דודים ושיחקנו יחד ולמה יש לדבר אלי כך. השיבה האם, גם אם זה נכון, הלא יש כאן ילדים והמה צריכים לראות שמכבדים תלמידי חכמים. נענה רבינו: אכן כן, ליד הילדים יש לדבר בלשון כבוד.
בשנים מאוחרות יותר, כאשר התקינו טלפון ציבורי במרכז השכונה ליד בית הכנסת הגר"א, היה מדבר משם. וסיפר איש שערי חסד רבי יהודה שפירא, זכורני בעיצומם של ימי מלחמת ששת הימים, רבינו הגיע להתקשר והיה תור ארוך ליד מכשיר הטלפון, לא רצה להתקרב כי ידע שכולם יוותרו ולא יסכימו לדבר לפניו מחמת כבוד התורה, ולכן נכנס ללמוד בבית הכנסת הגר"א ומפעם לפעם היה היוצא לראות אם נגמר התור, אך לא הסכים להקדים אחרים למרות זמנו היקר.
כך היה בבנק, במכולת ואף במקווה הטהרה הגיע עם כולם ולא הצליח להבין את מי שלא הבין, איך הוא הולך עם כולם.
כך מספר הרה"ג רבי איתמר אלשיך הוא התלווה לרבינו כאשר יצא מאיזה מקום וחיפש מונית שתביאהו לביתו. אברך בעל רכב שעבר במקום, שש וצהל על ההזדמנות שנקרתה לפניו, לקחת את רבינו לביתו, וכשהגיעו לבית הוציא רבינו כסף לתת לו, הלה לא הסכים בשום אופן לקחת ורבינו לא הצליח להבין, למה שלא יקח ממנו כסף, ומה פתאום שיקחו במיוחד לביתו.
כיצד מילט חתן מבושה?
הוה עובדא בבחור שהיה מגמגם בלשונו, וכשהגיע שבת אויפרוף שלו, צריך היה לקבל מפטיר כנהוג. רבינו ידע שהוא מגמגם ומתבייש בכך מאד, בפרט בפני משפחת הכלה ובפרט את הברכות הארוכות שלפני ואחרי ההפטרה, הגיע רבינו להתפלל באותו מנין וניגש ואמר לגבאי שהוא צריך את המפטיר, הגבאי התפלא והלא יש כאן אויפרוף, ובאי נעימותו הציע שרבינו עצמו ישאל את החתן אם הוא מוותר לקבל עליה רגילה ולהחליף את המפטיר כנהוג. כמובן שהחתן נענה בהתלהבות, ואמר שאם רבינו מבקש, מה יש בכלל לדבר. כך מילט את החתן בחכמתו מבושה שלא יבחינו שהוא מגמגם ואיתקל מילוליא בלשונו.
(מתוך הספר גאון ישראל בעריכת הרב ח.ש. רוזנטל)