בקטע הנלמד היום ב'פתיחה', עוסק ה'חפץ חיים' בשאלה מדוע הזהירה התורה על איסור לשון הרע בלאו מפורש, שלא כבשאר מידות רעות, שאמנם רמזה עליהן בכמה מקומות כמבואר בדברי חז"ל, אבל אין עליהם לאו מפורש במנין תרי"ג מצות.
תשובתו של ה'חפץ חיים' לכך היא לפי מה שכתב קודם לכן, על גודל הרעות והצרות שאירעו לאורך ההיסטוריה של עם ישראל בגלל חטא לשון הרע, ומונה חלק מהן – א) חטא הנחש היה בעיקר חטא לשון הרע, שדיבר לשון הרע על הקדוש ברוך הוא, ואמר: מן האילן הזה אכל וברא את העולם, וגרם בזה מיתה לכל העולם. ב) עיקר סיבת ירידת עם ישראל למצרים היתה לכתחילה על ידי לשון הרע – "ויבא יוסף את דיבתם רעה על אביהם". ג) כל סיבת גלותנו עתה, העיקר רק בשביל מעשה המרגלים, שהיה חטא לשון הרע. ד) הריגת כל חכמי ישראל בימי שמעון בן שטח היתה גם כן על ידי רכילות. ה) הריגת התנא רבי אלעזר המודעי, שהיה גם כן סיבה לחורבן ביתר, היה גם כן על ידי רכילות, שהרכילו עליו לפני בן כוזיבא.
לכן – מסיים ה'חפץ חיים' את תשובתו לשאלה הנ"ל – "מפני גודל הרעות שנמצאו במידה המגונה הזאת, הזהירה התורה אותנו בפרטות על זה בלאו ד'לא תלך רכיל'". והדברים משלימים את מה שכתב החפץ חיים בתחילת ה'פתיחה': "באהבת ה' יתברך את עמו ישראל וחפץ מאוד בטובתם, עד שקראם בשם 'בנים', ו'חלק ה", ו'נחלה', וכמה שמות חביבים המורים על גודל אהבתו לישראל כמו שכתוב 'אהבתי אתכם אמר ה" וגו' – לפיכך הרחיקם מכל המידות רעות ובפרט מלשון הרע ורכילות…".
הוי אומר: במקום לפתוח ולהרחיב בגנות עוון לשון הרע וכיעורו, בוחר ה'חפץ חיים' להדגיש בתחילת ספרו סיבה אחרת לאיסור לשון הרע: הקב"ה אסר עלינו דבר זה מתוך אהבתו אלינו, ורצונו לשמרנו מכל רע. וכמו אב שמתוך אהבתו לבנו מזהירו שלא לעשות מעשה מסוים שעלול להזיקו.