בסעודה שלישית ב'שבת בראשית' בה מביא רש"י על דבריו של אדם הראשון 'האשה אשר נתת עמדי' (בראשית, ג' י"ב) 'כאן כפר – בטובה', הביא מרן הגר"י זילברשטיין כמה דוגמאות של הכרת הטוב.
זכורני שהתלוויתי פעם אל מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בלכתו למסיבת בר מצוה של נער אחד, והיה זה בימי – זקנותו המופלגת, וההליכה היתה כרוכה במאמצים רבים. כששאלוהו בדרך מדוע הוא מתאמץ ללכת כל כך לאירוע, – השיב שאבי הנער עשה לו פעם טובה גדולה, ובהגיעו לבר- – מצוה של בנו הוא משיב לו בהכרת הטוב. – השואלים המשיכו לשאול, וכי עדיין לא השיב לו מר טובה תחת טובה? ומרן זצ"ל אמר: 'מי יודע אם השבתי, ואם השבתי כראוי, ולכן אני מתאמץ עתה ללכת'…
ההוראה
כשנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הגיע פעם לארץ, התדפק ראש עיריית ירושלים הרב אורי לופוליאנסקי על דלת חדרו של הרב – אלישיב, ושאל אותו איך לקבל את הנשיא, והאם לעשות לו קבלת פנים חגיגית ומפוארת? – ומו"ח השיב שבוודאי צריך לעשות כך, משום שהוא מיטיב עם ארץ ישראל, וגם עם היהודים בארצו, ולכן יש לנו עבורו הכרת הטוב.
הרופא הערבי בבית החולים 'זיו' ביצע עשרות החייאות
זכורני מקרה שאירע בבית החולים 'זיו' בצפת עם מאושפז שקיבל התקפת לב ואחד הרופאים הערביים ביצע בו החייאה – שלא צלחה בפעמים הראשונות. הרופא לא התייאש, והמשיך לבצע בו החייאות נוספות, והגיע עד יותר מ- 30 החייאות, עד שלפתע פתאום התעורר החולה ושב לחיים. – והנה, יום אחד היה זקוק הרופא עצמו להשתלת כליה, – והמאושפז היהודי שיגר אלינו שאלה האם מצד הכרת הטוב – הוא מחויב לתרום לו כליה, או שמא יש בכך משום 'לא תחנם'? כלומר, אם הוא מחויב, אין איסור של 'לא תחנם', ואם אינו מחויב, הוא עובר על האיסור. שאלתי על כך את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שהשיב שהוא אינו מחויב, והסביר שהרופא הערבי ההוא אמנם עשה דבר גדול בכך שביצע כל כך הרבה החייאות, בעוד שרופאים – אחרים היו כבר מתייאשים מזמן, אבל אחרי הכל כיון שהוא – רופא, הוא מחויב לעשות כל מה שביכולתו על מנת להציל את – החולים, ואם זה החיוב שלו לא חייבים להשיב לו בהכרת- – הטוב ( בניגוד להוראתו לראש עיריית ירושלים, בענין קבלת- הפנים להנשיא האמריקני, שבוודאי הנשיא אינו מחויב להיטיב עם היהודים).
'התנהגותה הלא יפה של העוזרת, אינה – יכולה למחוק את כל מה שהיא עזרה לנו'
בביתו של מרן הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ראש ישיבת באר יעקב, היתה עוזרת, שבתקופה הראשונה לעבודתה סייעה רבות לרבנית בניקוי הבית ובסידורו, אבל לאחר מכן – החלה להציק לרבנית בצורה חמורה. כשהתחתנה העוזרת, שאלה הרבנית את בעלה הגרמ"ש האם לאחר כל ההטרדות וההצקות שעשתה לה היא עדיין מחויבת להגיע לחתונתה, והשיב, שבוודאי צריכים ללכת לחתונה, וההתנהגות הרעה אינה יכולה למחוק את כל הפעולות הטובות והעזרה שהגישה לנו בעבודות-הבית. חיוב גדול במיוחד של הכרת-הטוב מוטל על הבעל להודות לרעייתו על כל טרחותיה בענין הבית.
סיפרה לי בתו של הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל:
אבא היה נוהג לשבח את אימי ולהודות לה על כל מה שהיתה טורחת בבית. אחרי הארוחה היה קם ומודה לרעייתו בנוכחות ילדיו, ואומר להם, 'אתם רואים כיצד אמרתי תודה לאמא, כך תעשו גם אתם בביתכם, אחרי שתתחתנו, ותדעו לכם שהאוכל לא הגיע לכאן בקלות; אמא טרחה הרבה עד שהאוכל הוגש לשולחן'. מאוד דאג לכבודה של הרבנית, ולא התיר לילדים לומר שהאוכל לא טעים. 'קודם־כל עליכם להודות ולהכיר טובה לאמא על המאמצים שהשקיעה בהכנת הסעודה, ורק אח"כ אפשר לומר איזה פרט לא מצא חן בעיניכם', אמר.
הגר"י צדקה עורר תמיד את תלמידיו ושומעי־לקחו לסייע לנשותיהם בבית. אף הוא, כאשר אשתו היתה עסוקה והיה צריך לגשת עם אחד הילדים לרופא, היה עושה זאת בעצמו, ודאג שילדיו יקבלו את הטיפול הטוב והראוי. על אף שקידתו והתמדתו העצומה, היה עורך בעצמו את הקניות לכבוד שבת, ומאוד־מאוד הקפיד שרעייתו תוכל לנוח, ולא תתעייף יתר על המידה.
'אני בכלל לא אוהב שמן'
הגאון רבי בן ציון ברוק זצ"ל, ראש ישיבת נובהרדוק, היה מקפיד תמיד להודות לרעייתו על כל מה שהיתה טורחת עבורו.
מנהגו היה שלא היה משבח אותה לפני כולם, אלא לאחר הארוחה ניגש למטבח, ואמר לה: 'אני רוצה להגיד לך תודה, על כל הטירחה שטרחת עבורי', והיה אומר זאת בכל ליבו. הוא נהג להוסיף ולומר שאת הכוח ללמוד תורה הוא מקבל ממנה, ויש לה חלק פעיל ביותר במצוות תלמוד תורה שלו.
מעשה שהיה שנשאר פעם בבית לבדו עם אחד הנכדים שדאג לארוחתו. הנכד הכין את המאכלים, והגישם לפניו, לפתע נזכר ששכח להוסיף שמן לסלט, כפי שהיה רגיל הסבא לאכול.
כאשר התנצל הנכד על שכחתו זו, אמר לו הגרב"צ זצ"ל כמסיח לפי תומו שהוא בכלל לא אוהב שמן בסלט… 'אבל אני יודע שסבתא מערבת תמיד את הירקות שבסלט עם שמן'! תמה הנכד. והסבא הגדול השיב: 'אתה צודק, אבל במציאות אינני אוהב שמן, אלא מכיון שהרבנית מכינה לי סלט עם שמן, אני אוכל כך, ואינני מעיר לה מאומה'… הפֶּלֶּא היה שכאשר סיים תמיד לאכול את הסלט, היה מודה לאשתו במאוד, ומעולם לא גילה דעתו שאין רצונו בשמן…
אימי ע"ה היתה אומרת לי תמיד – סיפר הגה"צ רבי דן סגל שליט"א – שמעבודות הבית אין סיפוק, היות וזו לא יצירה ברת־קיום. האשה מבשלת, והאוכל נאכל; היא מנקה, ומיד הבית מתלכלך שוב; מסדרים את הארונות והבגדים, ולא עובר זמן קצר ושוב נראית שם ערבוביה; מכבסים, ומיד הבגדים מתלכלכים.
מה מעניק אפוא לאשה את הסיפוק? מה יגרום לה לבצע את עבודותיה בשמחה? – רק ההערכה של הבעל! אלמלא מתן־הכבוד שהוא מעניק לאשתו, היא תרגיש שכל יגיעתה לריק. ראיתי פעם, הוסיף הגה"צ שליט"א, ת"ח חשוב שנכנס לביתו, ועבר מחדר לחדר, ואמר בהתפעלות: 'אשתי היקרה, אני מלא־התפעלות מהבית הנקי שעשית לנו; העיניים שלי ממש מאירות בגלל הנקיון הזה'! יודעני שבעל־הבית ההוא לא היה זקוק ל'טיול' בחדרי הבית. הוא עשה את זה אך ורק כדי לתת לאשתו הרגשה טובה, ולהראות לה עד כמה הוא חש כלפיה הכרת־הטוב.
גם הסבא מקלם 'מסייר' בבית
כך מסופר גם על הסבא מקלם זצ"ל, שבכל ערב שבת, לפני שהיה יוצא לישיבה, היה עורך סיור בבית, ומתבונן על החדרים שֶּנּוּקוּ לכבוד שבת, על השולחן הערוך, המיטות המוצעות וריחות התבשילים שהוכנו והדיפו את ריחם. לאחר מכן היה ניגש לאשתו ומביע בפניה את הערכתו העצומה כלפיה. 'יישר־כח על הכל, היה אומר; הכל נאה ומתוקן, הבית רחוץ, השולחן ערוך, המיטות מוצעות, החולצה והחליפה שלי מגוהצים' – – –
לעומת זאת, אמרה לי פעם אשה אחת שהיתה פגועה מבעלה: 'אני בשבילו צירוף של שלוש שְׁפָחוֹת: כובסת, טבחית ושוטפת־רצפות'… חז"ל גילו לנו שטִבְעה של אשה הוא למצוא חן בעיני בעלה, ואם יש לה את זה – היא יכולה ומסוגלת לעמוד בכל המשימות שיוטלו עליה. אך אם הבעל אינו מפגין בפניה הכרת־הטוב, הרי שגם הפעולה הכי־קטנה תהיה קשה עליה מנשוא. ואחר־כך יגיע הבעל ויטען שאשתו לא מתנהגת כראוי, ולא מבצעת את מה שמוטל עליה… כך יסד מלכו של עולם: ההערכה של הבעל נותנת לה את הכוחות הדרושים.
המשגיח קנה לאשתו חפיסת שוקולד
המשגיח מרן רבי יחזקאל לוונשטיין זצ"ל רצה לשאת אשה שתאפשר לו לשבת וללמוד. וזכה לכך. אשתו הרבנית סיפקה לו את רצונו זה במסירות נפש, ומתוך נסיונות מרים, גם בתקופות הקשות שעברו עליהם. כשהגיעו לארץ קיבל רבי יחזקאל את משרת המשגיח בישיבת פוניבז'. אולי מישהו יכול לנחש מה היתה הקניה הראשונה שקנה המשגיח במשכורת שקיבל מהישיבה?
רבי יחזקאל הלך למכולת וקנה חפיסת שוקולד, וכשהגיע לביתו מסרהּ לאשתו ואמר: 'קניתי לך את זה עבור התקופה המרה שהיתה לך עד כה; תאכלי את השוקולד ויהיה לך קצת מתוק…'מחירה של חבילת שוקולד אינו יקר, אבל בכך ביטא הבעל הצדיק את הערכתו לרעייתו. עצם העובדה שהרבנית חשה שבעלה מרגיש אותה, היה זה בשבילה מעין עולם הבא.
מרן הסטייפלער היה מודאג מכך שלא קנה לאשתו מתנה…
סיפר לי ת"ח, מגדולי ראשי הישיבות: בערב פסח אחד נסעתי עם מרן ה'קהילות יעקב' זצ"ל לפתח תקוה לקיים מצוות פדיון שבויים, וברוך השם הצלחנו במשימה. בדרך חזור, פנה אליי הסטייפלער בפנים מודאגות ואמר ששכח לעשות משהו. כששאלתי אותו במה מדובר, השיב שעדיין לא קנה מתנה לרעייתו לחג הפסח. והנה, השעה היתה כבר מאוחרת, בצהרי היום, וכל החנויות היו סגורות, למעט חנות אחת של 'כלי בית'.
נכנס הסטייפלער לחנות זו, וקנה שם מ ג ר דת ('פומפיה'). שאלתי אותו, הרי לרבנית יש פומפיה, ואם כן אין היא זקוקה לכך, ומדוע הוא קונה לה מתנה שכזו? ומרן השיב: נכון, אתה צודק, אבל אעפ"כ היא תרגיש שמחה בלב, שבעלה חושב עליה.
ההערכה מביאה לאהבת־אמת חז"ל לימדו אותנו (יבמות, דף ס"ב עמוד ב') 'האוהב את אשתו כגופו וכו', עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך'. עלינו לדעת שאהבת הבעל לאשתו תלויה בהערכה שהוא חש כלפיה, על כל מה שהיא עושה עבורו. ההערכה לאשתו היא־ היא יסוד האהבה!
מי שלא יקדיש תשומת־לב למעלותיה של עקרת־הבית שלו, וכאשר יחזור הביתה יראה רק שהאוכל עדיין אינו מוכן, או שהחולצה עדיין לא מגוהצת, לא יוכל לעולם להגיע לאהבת־אשתו. כי אם הוא סבור שהיא אינה מסורה כלפיו, ואינה דואגת לו די הצורך, ולא יבחין שכנגד דבר אחד או שניים שלא עשתה, יש רשימה ארוכה־ארוכה של דברים שכּן נעשו, לעולם הוא לא יאהב אותה.
על הבעל לרכז את מחשבתו אך ורק ב כּיוונים החיוביים, ולהתרגל לשים לב לכל הדברים שהיא עושה, ואז יגלה לפתע שהרשימה היא כל־כך ארוכה… ואילו הדברים שלא עשתה הם מיעוט־שבמיעוט. ההתבוננות הזו מביאה לאהבה, מסוג האהבה שהשי"ת אוהב.
מי שעוקב אחר משא־החיים המוטל על האשה, לא יוכל שלא להעריכה!
הגה"צ רבי אביגדור מילר זצ"ל היה מתאר את המעמסה הגדולה המוטלת על כל אשה בביתה, כאשר המסקנה העולה מתיאור הדברים היא שהבעל מחויב להכיר בדברים אלה, ולדעת שמבלעדי אשתו הוא פשוט לא היה מסתדר רגע אחד. האשה מביאה בפועל את הילדים לעולם. הבעל המתבונן בנטל שהיא נושאת על עצמה, לפני הלידה, ובכל שלבי גידולם, יכיר שחיי־האם הינם מסכת ארוכה של חסד. במשך תשעת חודשי ההריון האשה אינה חשה בטוב. בתקופה זו היא נושאת איתה משא כבד לכל מקום, מבלי אפשרות להניחו אפילו לרגע קט. ה אם־לעתיד מאבדת את תאבונה הטבעי, ולעיתים סובלת מהקאות תכופות.
כאשר המעוברת היא כבר אם לילדים, וממתינה לילד נוסף, צער העיבור הוא בכפלים, כי הטיפול בילדים נעשה מורכב בתנאים אלה. זמן רב לפני הלידה ניכרים אצלה מתח וחרדה, בדומה לאדם הממתין לניתוח מסוכן. הלידה עצמה היא תהליך לא פשוט, המכיל לפעמים סבל רב.
לאחר הלידה מצפה לאשה תהליך החלמה ארוך, ועליה ליטול תוספי־מזון לחיזוק הגוף, עד שהיא שבה לאיתנה. חז"ל אמרו שאין האשה מתאוששת עד חלוף שנתיים מהלידה. בניגוד לאדם שעבר ניתוח, ושב בס"ד לביתו, שם מצפים לו בדרך כלל ימים של שקט ומרגוע, הרחק מהטראומה של הניתוח, הרי כשהיולדת חוזרת לביתה, והיא עדיין חלשה, כבר עליה לדאוג לצרכיו של פעוט חסר־אונים, ולהדיר שינה מעיניה
בטיפול בו לאורך כל שעות היממה. בכל רגע ורגע היא מוטרדת מנקיונו של העולל וממצב בריאותו. האמא ממשיכה לדאוג לילד עד יום נישואיו, ו מ ל וה אותו גם לאחר מכן, עד שהיא עוזבת את העולם. ואחר כל זה אפשר שלא להעריך אותה ולכבדה במידת היכולת?
חתול שחור (אמיתי) עבר בין האב לבנו, לפני שהבן טס לחו"ל בפרשת נח בה מוזכר כיבוד האב שעשו – שם ויפת שכיסו את אביהם, סיפר מרן הגר"י זילברשטיין על שאלה שהגיעה אליו מיהודי המכבד את אביו ברמה גבוהה מאוד. אחד המאפיינים של כיבוד זה הוא שכיון שהבן הוא סוחר ונוסע פעמים רבות לחו"ל, כל פעם לפני הטיסה הוא מגיע להתברך אצל אביו, ולא מוותר על כך אף פעם.
והנה, באחת הטיסות הגיע הבן להתברך, ולאחר שהאב בירך אותו בברכת הצלחה נדהמים האב ובנו לראות חתול שחור עובר בין שניהם… האבא נכנס להיסטריה ואמר לבנו שהוא פוחד מאוד מהטיסה המתוכננת, כיון שהחתול השחור הוא סימן לא טוב, 'ואני מבקש ממך מאוד מאוד שלא לטוס הפעם לחו"ל'… הבן ניסה לשכנע את אביו ולומר לו שאין בכך כלום, ולא עוד אלא שהוא האב עובר בכך על איסור של 'לא תנחשו', – – אבל האבא לא השתכנע, והחל לבכות לפני בנו והתחנן שלא יטוס. הבן הגיע אלינו ושאל מה לעשות, שהרי לכאורה אם יציית לאביו השוטה, החושש כל כך מ'הסימן הרע', יתגלה שגם הוא, הבן, חושש מכך, וגם הוא יעבור על 'לא תנחשו'.
השאלה שלו היתה, האם לא לשמוע הפעם בקול אביו, ולטוס? שטחתי את השאלה לפני מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל, שהשיב לי בסברה מתוקה מאוד, ואמר שהוא חושב שהבן יציית לקול אביו ולא ייסע. 'הרי מה שהוא אינו נוסע, לא מגלה בשום אופן שהוא מודה לחששותיו של האבא, אלא שהוא חושש לשלומו של אביו, האומר שאם הבן יטוס הוא ירגיש מאוד – לא טוב, ולבן אכפת מאוד שאביו לא יגיע למצב כזה, ולכן הוא לא טס', אמר מרן הגר"נ זצ"ל. כיצד הצליח הסטייפלער להרגיע את הכלה
למרות העכבר שעבר בחדר הייחוד?
מענין לענין באותו ענין סיפר הרב שליט"א דבר מופלא על מרן ה'קהילות יעקב' זצוק"ל, ששמע מגיסו מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. האירוע התרחש, סיפר הגר"ח, בעיצומה של שמחת חתן וכלה, ועורר מהומה רבה. כאשר היו החתן והכלה בחדר הייחוד עבר לפתע ביניהם עכבר! ולא סתם עכבר, אלא עכבר גדול, ולא סתם גדול אלא עכבר גדול ושחור!
למותר לציין שהכלה איבדה את עשתונותיה, וממש יצאה מכליה, עד שראתה בכך סימן לא טוב, שכביכול הזיווג הזה – אינו שלה, ו…סירבה לצאת אל האולם, שם המתינו לה קרובות משפחתה וכל חברותיה. – משהגיעה השמועה להיכל השמחה, הגיעו אנשים מכובדים וניסו להרגיעה ולשכנעה שאין בכך מאומה, אך העלו חרס בידם.
גם כשהביאו למקום אנשי מקצוע בתורת הפסיכולוגיה – שניסו אף הם להסביר לה שהיא טועה, לא הצליחו ליישב את דעתה. הכלה עמדה על דעתה, וטענה שהעכבר אינו מבשר
טובות, ואף 'התחפרה' בעמדתה יותר ויותר. 'אני סבור שהפסיכולוגים טועים' משסיפרו את הדבר לאבא שלי, מרן זצ"ל המשיך הגר"ח – קניבסקי לספר ביקש להביא את הכלה אליו. כידוע –
הסטייפלער לא קיבל מעולם נשים, אבל במקרה הזה, כשאמרו לו שהדבר גובל בפיקוח נפש כיון שהכלה עלולה להשתגע, הוא קרא לכלה, ואמר לה כדברים כדלהלן:
דעתי האישית היא שאת צודקת בדברייך, ובוודאי שאפשר לראות בעכבר שחור שנכנס לתוך חדר הייחוד, כדבר נורא. אני סבור שהפסיכולוגים שאומרים לך שאת טועה טועים – בעצמם. וכך חזר מרן זצ"ל שוב ושוב על דבריו ואמר שהוא מצדיק את דברי הכלה.
אבל המשיך ה'קהילות יעקב' לומר לכלה, תשמעי גם – – – מה שאו מר לך עכשיו. את בוודאי מכירה את דברי חז"ל שאמרו שאין כתובה שאין בה מריבה, ואם חז"ל אמרו כך – הדברים צריכים להתקיים.
והנה, כפי שסיפרו לי, ההורים שלך והוריו של בעלך, הם אנשים הגונים וישרים, עדיני לב ואצילי נפש, שאינם מסוגלים – – לריב, ולכן עד לרגע זה לא התעוררה שום מריבה בכתובתכם. אבל חז"ל הרי אמרו מה שאמרו, והדבר חייב להתקיים! בא הקב"ה והטיל את העכבר אל תוך חדר הייחוד, כדי שבכך תתקיים ה'תיגרא' שעליה דיברו חז"ל, אבל מעכשיו ואילך הכל יהיה בסדר בעזרת השם, ותזכו להעביר את חייכם בנחת ובשמחה, ומתוך מזל טוב.
דבריו של הסטייפלער השפיעו באופן מיידי על הכלה, והכל שב על מקומו בשלום, סיפר הגר"ח. מי אנחנו שנצטרך ל א שר את חוכמתו של גאון הגאונים, – אבל ברור שהיתה בכך חוכמה רבה, והסטייפלער הבין את מה שאף אחד מהפסיכולוגים לא הבין, וי דע שהם אינם מצליחים לשכנעה מפני שהם הולכים נגדה, ולכן היא 'מתחפרת' בדעתה יותר ויותר.
רק משהסכים מרן זצ"ל לדבריה, ואמר לה שהיא צודקת בחששותיה, הצליח להחזירה לשיקול הדעת, ואז הזכיר לה את – ענין התיגרא.
(גיליון קול ברמה כסליו תשפ"א)