הרב צבי וינברג
"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל"א, י"ז)
בגמ' שבת (סט:) אמר רב הונא: היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, חייא בר רב אומר משמר יום אחד ומונה ששה, ורב הונא סבר כך משום שאזלינן כברייתו של עולם. ובשו"ע (או"ח שמד, א) פסק כרב הונא, ש"ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה".
בס' ליקוטים יקרים (מר' ישראל דוד מילר, נדפס בסוף סערת אליהו לרבי אברהם בן הגר"א) הביא מהגר"א שדין זה שמונה הוא ששה ימים ומשמר את היום השביעי כרב הונא, רמוז בפסוק הנ"ל. דהנה יש לדקדק מדוע בפסוק הראשון כתוב "עולם" מלא, ובפסוק שלאחריו כתיב חסר "לעלם".
אלא שבאה התורה הקדושה לרמוז דהאי "לעלם" כוונתו לעֶלֶם, פי' "העלמה", דהיינו שנעלם ממנו יום השבת כשהולך במדבר, ובכל זאת "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", פי' שבתחילה מונה ששה ימים כברייתו של עולם, ואחרי זה – "וביום השביעי שבת וינפש" והוא כדעת רב הונא שמונה כברייתו של עולם, ע"כ.
וכ' בביאור הלכה (שם ד"ה ההולך במדבר) שה"ה אם שכח באיזה חודש עומד, או מנין הימים של חודש בניסן, סיון, תשרי ויצוייר זה בימים שאין הלבנה נראית וכדומה, דזה ג"כ אי אפשר לידע ולהכיר הימים טובים, ואינו יודע מתי חל המועדות, צריך לנהוג מספק בקדושה עד שידע שיצאו הימים טובים.
וצ"ע על דברי ה"ביאור הלכה", ממש"כ בס' פרדס יוסף כאן, שהביא את דברי הגר"א הנ"ל, ובהגה"ה שם כ' האמרי אמת זצ"ל, שהמפרשים הקשו על הגמ', (עי' מג"א סק"א) מדוע צריך לשמור שבת, ולא הולכים אחרי רוב ימים שהם חול ולא שבת, ותירצו ששבת נקראת קבוע דהיא קביעא וקיימא, ולא אזלינן בתר רוב, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
והביא שבאדם שלא יודע אם היום יום הכפורים או פסח ושאר ימים טובים, כיון שתלוי בבי"ד שמקדשים את החודש, שוב נימא בזה שאזלינן בתר רוב, וממילא יכול לאכול חמץ כל השנה ואין עליו שום חובה לעשות את מצוות המועדים, ע"כ. [וצ"ע האם גם בזמננו שלא מקדשים ע"פ הראיה אלא נוהגים ע"פ הלוח, האם המועדים נקראים קבוע].
(קב ונקי)