בסעיף הנלמד היום (רכילות כלל א' סעיף ג') כותב החפץ חיים, כי על איסור רכילות עוברים גם אם אינו מתכון ברכילותו להכניס שנאה בלב השומע על אותו פלוני, ואפילו אם לפי דעתו בדין עשה אותו פלוני – בכל זאת, אם הוא משער שעל ידי הדברים תיכנס שנאה בלבו של השומע, עובר באיסור רכילות.
בביאורים ומוספים מציינים, כי משמע מדברי ה'חפץ חיים' שאם לא היתה לו סיבה לשער שהשומע ישנא את האדם עליו סיפר, לא עבר באיסור רכילות אף אם למעשה נגרם כן. וכעין זה משמע לעיל (ח"א כלל ג ס"ד), וכן כתב למעשה הארח מישרים (שו"ע למידות טובות פ"ח ס"ק ב).
ומה הדין באדם שדיבר לעצמו ולא נזהר שלא ישמעו אחרים? לכאורה היה מקום לומר, שגם באופן זה אין לו סיבה לשער שתיכנס שנאה בלב השומעים, משום שאינו מתכוון כלל שישמעו.
אמנם כתב בשו"ת אז נדברו (חי"ד סי' סו (ט), שלכאורה נחשב הדבר כפשיעה, ועבר איסור אם למעשה מישהו שמע, וכ"ש שעובר באופן שסיפר לאחד, והלה מסיבה מסוימת לא שמע, אך אחר שעמד שם שמע.