בסעיפים הנלמדים היום ממשיך ה'חפץ חיים' בעניין סיפור לשון הרע על מי שעבר עבירה של בין אדם למקום. מתוך דבריו נוכחים אנו לראות עד כמה קשה למצוא היתר אפילו בנוגע לאנשים שבמובהק אינם שומרי תורה ומצוות, ועל אחת כמה וכמה בשומרי תורה ומצוות שנכשלים בחטא זה או אחר.
כותב ה'חפץ חיים', כי אדם בינוני שדרכו להשתמר מחטא, ונכשל רק לפעמים, אזי גם אם ראינו שחטא יש לתלות שעשה זאת בלא מתכוון או שלא ידע וכדומה, ואסור לגלות את חטאו, וגם אם ראוהו בכך כמה פעמים. ולא זו בלבד – אלא גם אותו אחד שבעצמו ראהו חוטא, אסור לו לבוז לו ולשנאו בשביל זה, ועליו לדונו לכף זכות, ולכמה פוסקים זו מצוות עשה דאורייתא של "בצדק תשפוט עמיתך".
בביאורים ומוספים מציינים בעניין זה מדברי ה'חפץ חיים' להלן, שהוא הדין כשוודאי יודע שאסור, רק שלא יודע חומרת הדבר, ואם היה יודע ייתכן שלא היה נכשל – גם כן אסור לדבר עליו. ואם אמרו לו במפורש שהדבר אסור, אזי בדבר שהאיסור אינו מפורסם, צריך שיאמר לו זאת אדם נכבד שראוי לסמוך עליו, או שיראה לו בספר, אבל בלא זאת אינו נחשב כמזיד, כי אינו סומך על המוכיחו. והכלל בדברים אלו, כתב ב'סדר היום', שישקול הדברים כפי דעת חברו ולא כפי דעתו, כי לא כל הדעות שוות, וייתכן שלפי דעת חברו ולפי השגתו אולי ימצא כי אין לו עוון ואשמה.
עוד מביאים בביאורים ומוספים, שגם דברים שהכל יודעים שנוהגים בהם איסור, אך לא יודעים את עצם האיסור, כגון בזמנים שלא היה ידוע חומר האיסור של השחתת זקן בתער, כתב בשו"ת רעק"א שהחוטא בזה נחשב שוגג, ומבואר שם שהכל תלוי במציאות של אותו דור, כמה מפורסם האיסור. וכן הביא בשו"ת אחיעזר לגבי עדות של אדם שפתח חנותו בשבת, שאף שידע עצם איסור מלאכה בשבת, מכל מקום לא ידע חומר האיסור בפתיחת חנות בשבת, ולכן נחשב שוגג וכשר לעדות.
בביאורים ומוספים מביאים בהקשר לכך את דעות הפוסקים בעניין יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות בזמננו, האם נחשבים כתינוקות שנשבו. אמנם סיכום הדברים לעניין לשון הרע הוא, שגם לדעות שאינם נחשבים כתינוקות שנשבו, אין היתר לדבר עליהם לשון הרע, ראה שם בהרחבה. מאידך, דעת הגר"ח קנייבסקי שגם על 'תינוק שנשבה' מותר לספר לשון הרע כיון שאינו בכלל 'עמיתך'. ויש שכתבו עוד, שיש לחוש לדברי המדרש שאין לספר לשון הרע אפילו על נכרי, כדי שלא יתרגל על ידי כך לדבר גם על יהודי. ורק באופן שמראה בזה את חסרונם של אלו שחיים ללא תורה, הוי לתועלת ומותר.
כל האמור עד כה הוא בחטאים שיש לתלות שהאדם לא ידע וכדומה. ומה הדין בחטאים שאיסורם ידוע לכל, ובוודאי ידע את האיסור והתכוון לחטוא, כגון איסורי עריות או מאכלות אסורות? גם כאן כותב ה'חפץ חיים' כי באדם שהוא בינוני בשאר דברים ועל פי רוב דרכו להישמר מחטא, וראו שנכשל רק פעם אחת בסתר – אסור לגלות חטאו, כי אולי שב בתשובה. ואפילו לדייני העיר אסור לגלות. אלא עליו להוכיחו בינו לבין עצמו בלשון רכה בלי להכלימו [ובביאורים ומוספים הביאו כי מדברי ה'חפץ חיים' משמע שאם אינו יכול להוכיחו, כגון שאין לו שיג ושיח עמו וכדו', מותר לו לספר למישהו אחר שיכול להוכיחו]. וכל שכן אם הוא תלמיד חכם שגבר יצרו עליו פעם אחת, ודאי אסור לפרסם חטאו, ואסור אפילו להרהר אחריו, כי ודאי עשה תשובה. ולשומעים אסור להאמין לכך אלא לחוש בלבד [וראה עוד בביאורים ומוספים לענין חובת תוכחה במקרה זה].