מצות ד' מינים היתה אחת המצוות בהן הידר מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל במיוחד, והיו לו בהן חומרות מיוחדות. רבינו שימש בהוראה את הגאון רבי דוד ליבוביץ ראש ישיבת חפץ חיים בארה"ב, שהיה אחיינו של החפץ חיים וזכה ללמוד עמו בעת שחיבר את חיבורו על הלכות סוכה, ורבינו קיבל ממנו את גישתו לסוגיות אלו.
עיקר ההשקעה היה בהשגת לולב מהודר. הרה"ג רבי אשר שפירא סיפר, שהגיע פעם לשאול את רבינו על אתרוג, רבינו השיב לו את פסק ההלכה לבסוף נאנח ואמר: "אבער ואס איז מיט א לולב?", דהיינו שלולב ראוי קשה מאד למצוא (והוסיף אז ואמר: אי איישר חילי, הייתי מורה לתלמידי חכמים שימשיכו ללמוד כהרגלם ויקנו ביחד כל בית הכנסת בשותפות כמו שהיה מימים ימימה). ואכן היה מעניין לראות, שככל שהחמיר, חיבב והידר את המצוה, לא עשה זאת על חשבון הלימוד וסמך על תלמיד שמתעסק בזה שיביא לו. ואכן צוות שלם תלמידי חכמים מתלמידיו הקרובים היו בוררים לו שעות ארוכות מינים מובחרים ואז הביאום אליו שיברור מהם.
היה סבור שאין להקל לקחת אתרוג בלי פיטם כמו שנוהגים העולם, שהרי הרא"ש כתב שדוקא באתרוגים שלא היה להם פיטם מעולם, בהם אין חיסרון של חסר, אך באתרוגים שלנו שהיה להם פיטם ונפל באמצע הגידול – והדבר ברור שבאתרוגים שלנו טעם נפילת הפיטם היא מסיבת קלקול חולשת העץ ולא שייך לומר על זה שכך היא דרך ברייתו, וכמו שהמציאות שיש עצים שלחלק מן האתרוגים החזקים יותר יש פיטם ולחלק מהאתרוגים נופל הפיטם, והרי זה מוכח שזה קלקול באתרוג, וזה חסרון הפוסל מדין חסר, ולדעתו זה פסול מן התורה ביום הראשון, לכן לא היה מוכן להביט על אתרוג בלי פיטם.
מלבד האתרוג הרגיל היה מנענע גם עם אתרוגים מרוקאי ותימני. להשיג אתרוג תימני עם פיטם היה דבר לא פשוט, והוא כמעט לא מצוי במציאות, אך עמלו ויגעו והשיגו עבורו.
אמת מה נהדר היה מראהו בעת שמצא את המינים המהודרים, ראו עליו שמחה והנאה צרופה, בפרט בערב יום טוב לאחר שאגד את המינים בעצמו, היה בשמחה מיוחדת והיה נושק להם בחום.
כדי לקיים שיטת ה"ביכורי יעקב" שבירושלים מקיימים מצות ד' מינים מדאורייתא כל שבעת ימי החג גם בזמן הזה, הידר כל השנים לנסוע מידי יום ביומו לכותל המערבי, שם התקיים מנין מיוחד של בני הישיבה עבורו. למרות שהיתה זו טרחה לא פשוטה עבורו, ובפרט בשנים האחרונות שהיה ישיש מופלג היה הדבר קשה מאד, הוא לא ויתר והקפיד על כך מדי יום ביומו. ומספר רבי אלכסנדר סופר: שנה אחת הציעה הרבנית שלא יסע, שכן הרגישה שהדבר קשה לו, לכן אמרה שעדיף שיתפלל במנין בבית או בישיבה. רבינו אמר לה שזו לא טרחה עבורו והוסיף: כל השנה אני מחכה לזה. כששמעה שהדבר כה בנפשו הסכימה.
בדרכו לכותל היה יוצא מביתו וחוזר עם הד' מינים בידו. וגם ברכב, כשצריך היה מסיבות טכניות למסור הלולב לאחרים, המשיך להחזיק את סלסלת האתרוגים בעצמו ולא הסכים לתתה לאחרים גם כאשר היה קשה לו (שהיו בה כמה וכמה אתרוגים). ראו בחוש את חיבת הקודש למצוה, וכעין המובא בגמ' (סוכה מב) שמנהגם של יקירי ירושלים היה להחזיק את הלולב בידם כל היום בכל מקום שהלכו.
לאחר שנטל בעצמו את המינים לאחר שחרית, הקנה אותם לכל אחד שמעוניין לצאת בהם ידי חובה במתנה על מנת להחזיר, כדי שיהיו המינים בגדר "לכם", כי במקדש כל שבעה דאורייתא. ומעניין מאד, שככל שהיתה לו אהבה וחיבה למינים, נזהר שמההידורים בהם יהיה לזכות את כולם במצוה ולא חשש שיקלקלו לו את המינים שכה עמלו במיונם. ואכן מאות אנשים היו נוטלים מדי יום ביומו את מיניו, הן באמצע התפילה והן בביתו במשך היום.
היו פעמים שמרוב משמוש היד של הציבור נעשה האתרוג עם כתמים חומים, למרות זאת המשיך רבינו לברך עליו. זאת למרות שבסלסלה שהביא איתו היו אתרוגים יותר נקיים מכתמים אלו, אלא שאת זה בחר לכתחילה כאתרוג המהודר ביותר וכנראה סבר כהחת"ם סופר (סוכה לו.) שאתרוג שנעשה מנומר מרוב שימוש הוא היופי וההדר הגדול ביותר.
פעם נטל ממנו מישהו את האתרוג בצורה בלתי אחראית ופסלו, לא רק שלא כעס עליו אלא עוד התייחס אליו בפייסנות.
אברך בא פעם לשאול על אתרוג יקר ושאל כמה השיעור להוסיף עבור הידור מצוה. למרות שרבינו הידר וחיבב כל כך בהידור ד' מינים, שאלו לפתע: 'ומה עם בגד לאשתך, כבר קנית?', כשהלה שתק ורבינו הסיק מכך שעדיין לא קנה, הבין האברך את התשובה היטב.
(מתוך מגדלתו ומרוממתו)