"וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע וגו' וטהרו הכהן וגו'" (יג, ו)
מדקדק רש"י מלשון הפסוק – הא אם עמד הנגע במראיתו או פשה, המצורע טמא.
והקשה הרמב"ן, שאף שמלשון הפסוק מדוקדק כדברי רש"י כן, אך הדין לא כן שבשבוע השני אינו צריך הסגרה.
ומרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בספרו דרש משה כתב לבאר דברי רש"י ושמונח בדבריו יסוד עצום בחינוך!
אמת כתב רש"י, שאם הנגע עומד במראיתו הרי המצורע טמא, ואמת הדין, שמצורע זה אינו צריך להשתלח מחוץ לג' מחנות ולשבת בדד. והנה הטעם בכל דיני צרעת, שהצרעת באה על החטא, וצורת טהרתו היא דרך עשיית התשובה, ובזה באה התורה ללמדנו, שיש חוטא ומחטיא את האחרים בעצם הנהגתו הדרך חטא, איש כזה צריך לשבת בטומאתו מחוץ למחנה בדד, כדי שלא יטמא ויסית אחרים בדרכו ובחטאו, ויש שחוטא אבל אינו מסית ומקלקל אחרים בהנהגתו, והוא אף שטמא יקרא וצריך לחזור בתשובה אבל אינו מחויב בשילוח ובידוד מחוץ למחנה.
וזה הטעם שאם הנגע פשה וכהה, אז סימן הוא שהוא גם פועל ומקלל אחרים, וכזה יש להרחיקו בדד מחוץ למחנה, אבל אם לא כהה הנגע ועומד במראיתו, סימן הוא שאף שהוא בטומאתו וצריך תשובה אבל כבר אינו מקלקל אחרים, ואינו צריך בבידוד מחוץ למחנה.
וזה כתב רש"י, שאם עמד הנגע בעינו שלא התבהר אבל גם לא מתכהה יותר הוא טמא, אבל כיון שכבר לא מתכהה וההינו שכבר לא מקלקל אחרים, אף שהוא טמא אבל אין צריך שילוח ובידוד.
יסוד עצום בחינוך! לשלח את המקולקל שקלקל דרכיו מישיבה או ממוסד חינוכי, זה מותר רק אם יש חשש שהוא מקלקל אחרים, אבל אם לא מקלקל אחרים בהנהגתו, יש להשאירו ולפעול להחזירו בתשובה מתוך המחנה, כמו שהתורה חסה על המצורע שאמנם נגעו לא מתבהר אבל גם לא מתכהה יותר!!!
ויש להוסיף כאן, שזה נלמד גם מדין המצורע, שגם המקלקל אחרים, אין לשלחו לגמרי ולאבדו, אלא לשלחו לפרק זמן כדי שיתקן דרכיו, ואם כבר הגיע למצב שנזהר מקלקול אחרים אזי על עצם החטא מוטל עלינו להחזירו ו'להחזירו' בתשובה, ולא ח"ו לדחותו לגמרי!!!
מעשה נורא הוד ממרן החפץ חיים הקדוש, על דרך החינוך לבחור שקללק דרכיו בישיבה, מעשה שסיפר בנו של ר' שולם שבדרון זצ"ל:
המושבה 'זכרון יעקב' של שנת תשי"ב, התענגה על רוחניות נעלה כשבראשה ניצבה דמותו רבת ההשראה של אחרון נסיכי קלם המשגיח רבי אליהו לופיאן והגאון רבי נח שמעונוביץ ראש הישיבה, היה זה הגרעין הראשוני של ישיבת 'כנסת חזקיהו' ומאוחר יותר תעבור הישיבה למשכן הקבע בכפר חסידים.
הישיבה סבלה מדלות מחפירה, קומץ קראוונים מושלכים בלב הישימון כציור אבסטרקטי הזוי, העניות כרסמה באברים, החום התיש את נפשות תלמידי הישיבה, הנורות הצהובות שנהגו בימים ההם הכפילו את החום והלחות, אבל הדבר הנורא ביותר ממנו סבלנו היו ה'מוראשקעס' אלו היו זבובונים קטנטנים שחורים ומאוסים שהגיחו בגלים מהביצות הסמוכות והפכו את חיינו לבלתי נסבלים, מכת ארבה גרסת תשי"ב, הם גדשו את מה שכינינו ביומרה 'חדרים' ואפילו חדרו למאכלים, בשעות הערב שעות הפעילות הערה שלהם הם היו מכסים את גופי התאורה ומשחירים אותם, המדינה הצעירה שנאבקה בימים ההם על קיומה, לא נתנה כתף, גם נדיבים לא ממש פתחו בתקופה ההיא את ידם.
אבל מפעם לפעם בחשאין היה מגיע שליח של ראש המועצה עצמו ומושיט סיוע כספי, פעם אפילו שלח את החשמלאי שעבד עם המועצה המקומית לתקן בעיות תאורה במבני הישיבה, מפעם לפעם כשרבי אלי' היה מוסר שיחה היה ראש המועצה מגיח לדקות ספורות לביתני הישיבה נבלע בחשאי מבעד לדלת האחורית לוקח לעצמו פיסת ספסל ישיבתי עוצם עיניים ומקשיב דקות אחדות לדברי הכיבושין, אחר כן היה חומק מאותה הדלת במבוכה כמי שנתפס בקלקלתו.
ראש המועצה היה חילוני ובמידה רבה אנטי דתי מאלו שהפכו את כפרנותם לדת, הקירבה החמימה לענייני הישיבה עוררה פליאה, באחד הימים גמר הלה אומר נכנס לחדרו של רבי אלי' ושיתף אותו בזיכרון אחד הצמתים הסוערים בחייו וכך סיפר ראש המועצה למשגיח ר' אלי':
פתיתי שלג כבדים הסתחררו כמערבולת על פני סמטאותיה של ראדין, בחמימות היחסית של חדרו ישב רבי נפתלי בשיחה עם שרוליק תלמידו, סבר פניו של רבי נפתלי טראפ ריש מתיבתא דראדין היה חמור והחביבות ששכנה בקביעות על קלסתרו פינתה את מקומה להבעה חדה של כאב, הוא נטע את מבטו בשרוליק שישב לפניו בזחיחות הדעת וסרב להאמין 'אתה שרוליק?! אתה שתירצת אתמול את קושיית ה'אור זרוע' בשלש דרכים מבריקות, אתה?!… הכוויה בלבו של רבי נפתלי ניעורה וניצתה בכל עוזה הכאב העמיק כשנזכר ב'אור זרוע' בקושיה בתירוציו הנפלאים של שרוליק, ובמה שגילה אודותיו אך הבוקר, הוא הרכין את ראשו כאילו היו חלילה הספרים הנתעבים ההם משלו.
זה זמן ששמועות נלחשות בישיבה ספרי השכלה כפרניים נתחבים רחמנא ליצלן במקדש ה' מיד ליד בשעות של לא יום ולא לילה, לא נמסרו שמות ברורים עד הבוקר, הבוקר נכנם לחדרו של רבי נפתלי אריה לייב נער אמין ושקול דעת מלוגמיאן, וסיפר בבושת פנים שזה חודשים שספרים חיצוניים נושרים מחיקו של שרוליק, אילו היו נושרים נשירה בעלמא ניחא, הלוגמיאני לא היה טורח להיכנס בהלשנה על חבר אלא ששרוליק הפך את משנתו לאבן שואבת ויצר בלבו של היכל ה' מין בית מדרש של 'בלעם', וכשנזדמן לו היה משתף בסתר אחרים בדעות כפרניות שנשבו בחוגי ההשכלה הבונדיאים במינסק הסמוכה.
רבי נפתלי החניק אנחה, מעשה שטן שדווקא שרוליק העילוי של ראדין?!… לפתע גברה בו הסקרנות הישיבתית על הכאב הצורב והוא התחנן לדעת 'שרוליק במה החלפת את רבי עקיבא איגר?! אתה אבל למה ב'ניטשה והגל'? ואיפה הישרות כאן? והרי בחור בעל סברא אתה?! 'גדול הוא העולם שמחוץ לראדין' לחש שרוליק כאילו לעצמו, 'ראדין קטנה לרוחי', רבי נפתלי המתון והמיושב הזדעזע 'העולם גדול אומר מר? גדול מרבי עקיבא איגר?'.
הדממה בחדר נתעבתה ובאה במקומם של המילים, לא נותר עוד דבר לומר, בסופו של דבר נזדקף רבי נפתלי והושיט יד צוננת לפרידה, 'לך מכאן! מצא את עצמך במה שאתה מכנה העולם הגדול, ראדין אינה ראויה לרודפי עולם! עלה לך עוד הלילה על הרכבת ההולכת למינסק!'
שרוליק שכח לרגע את עובדת היותו אזרח העולם הגדול, קולו הצטפד בשמץ חרדה, הרכבת האחרונה למינסק כבר יצאה לדרכה, האם אוכל ללון כאן רק הלילה? רבי נפתלי נרתע כאילו שמע דברי מינות, 'חלילה וחס! ראדין היא היכלו של הכהן הגדול'! הוא השתתק לרגע, 'מאידך אין רכבת אומר מר, שמא תיכנס לבעל חפץ חיים עצמו, נו, ובאת אל הכהן' כתיב.
רבי ישראל מאיר הכהן דיבר במתינות, מימיו לא נחפז לסיים משפט כדי להיחפז לקראת המשפט הבא, וכי מניין לו שהמשפט השני יהיה ראוי ומשובח מקודמו? והמשפט יצא מפי הכהן הגדול 'ספרי מינים אומר רבי נפתלי לא אוכל להתיר לך להישאר בראדין'! ואז לוחש שרוליק לחפץ חיים 'הרכבת האחרונה כבר יצאה, האם אוכל לישון בישיבה רק הלילה?' 'אפילו לא שעה אחת' הזדעק החפץ חיים 'ספרי מינות בהיכל ה'?! 'אין לי איפה לישון' ניסה שרוליק מחדש….'
או.. אלו היו מילים! עיניו של החפץ חיים אורו לפתע פתאום באור חדש, זיק חדווה ניצת והפריח את פניו, הוא חיבק את שרוליק המבולבל בחום, 'אה טייערר גאסט, ברוכים הבאים א גאסט אין ראדין, אורח בראדין, למה זה יאמר כבודו שאין לו איפה לישון? וכי ביתי אינו נאה בעיניו?! הרי ביתי לפניך! פת ערבית מתוקנת במטבח, הבה ואשפות לך כוס חמין, אציע מטה חמה, ודאי עייף כבודו'.
משנסתיים תפקידו כמורה הדרך ככהן המופקד על טוהר השמן של בני הישיבה, הרי רבי ישראל מאיר סתם בעל בית בראדין הקפואה שנזדמן לו באישון לילה מעשה נפלא של חסד בגופו וממונו, הוא חיבק בחמימות את כתפו של שרוליק והוביל אותו לחדרו האישי, הושיב אותו על כסאו, ונחפז להגיש לפניו תופינים וכוס תה מהביל, שעה ארוכה ניצב עליו לשמשו הכין מאכלים הכנים והוציא כלים כאילו היה שרוליק נגיד מאותם נגידים המזדמנים לעיתים לראדין, כששבע האורח וחמימות נעימה פשטה באבריו, הציע לו רבי ישראל מאיר את מיטתו היחידה, התחנן לפניו שיכבד אותו וילון על משכבו, הבחור הסכים בלית ברירה והתכרבל נבוך ומבולבל במיטת מאור הגולה.
משניטלה ממנו מיטתו היחידה, היה החפץ חיים ניעור כל אותו הלילה עסק בתורה וניצב דרוך לשמוע אם שנת האורח נוחה, לפנות בוקר כשגל של כפור ושלגים הסתער מחדש על ראדין, נחפז החפץ חיים' למיטת האורח השיל מעל גופו בדממה את פרוותו וכיסה בה בחרדת קודש את אורחו הנכבד.
סיפר מצמרר!!!
ראש מועצת 'זכרון יעקב' סיים את סיפורו והרים את ראשו, דמעה קלה בצבצה בזווית עינו הוא השקיף רגע אל הים התיכון שנפרש בהדרו מחלון החדר ואמר ברגש 'לא ישנתי אותו לילה אפילו רגע, אחד לא רציתי להחמיץ רגע אחד מרגעי הקסם של הלילה', מן הסתם מבין כבוד הרב, אה! אותה פרווה שמורי 'החפץ חיים' השיל מעל גופו, למעני האפיקורס שנפסל ללינה בין כתלי הישיבה – היא מחממת את ליבי עד עצם היום הזה".