שהינו בד' אמות של ספר תורה. רצינו לשאול, קיוינו להיענות, ונענינו. הרה"ג ר' ישעי' אפשטיין ממקורביו הנאמנים – מי שמצוי תמיד בחדרי משכיותיו, סייע לנו במאור פנים, ונכנס עמנו ליד שולחן מלכים של הגאון הגדול ר"ח קנייבסקי, בנו של מרן זצוק"ל
עם הכניסה, במזוזת פתח הבית, ניתן היה להבחין כי הזמן הוא המצרך היקר ביותר בבית אליו נכנסנו. בזמן הקצר ששהינו, הספקנו לשמוע מפיו של הגאון הגדול, פעמיים, את המשפט: "הרי כל כך חבל על הזמן", בנימה של מי שמבקש לרדוף אחרי כל רגע החולף, ולעולם לא חוזר! לכן קיצרנו מתוך חרדת הכבוד – "אין כבוד אלא תורה". ניצלנו את הרגעים הספורים בין כניסתו לחדר, לעיונו במכתבים המגיעים מקצוות העולם.
"לקראת חצי יובל להסתלקות מרן הסטייפלער זצוק"ל, הם מבקשים לשאול עבור ה'מוסף שבת קודש של יתד נאמן'" – הרב אפשטיין מציג את בקשתנו.
הגאון הגדול נאות לנו בסבר פנים יפות.
התחלנו לשאול מתוך ספק, על הדור של פעם ועל הזמנים של היום: האם עוד אפשר ללמוד מדרכיו של מרן הסטייפלער זצוק"ל, כאשר אנו כבר מתרחקים לכאורה מתקופת חיי חיותו?
נראה היה על פניו של הגאון הגדול, כי הוא מסרב בכלל לקבל את הדברים כמו שהצגנו אותם, כי מרן הסטייפלער זצוק"ל כבר רחוק מדורנו.
"אפשר ואפשר!"
ואל השאלות עצמן:
מרן ה'קהילות יעקב' קיים ו"בלכתך בדרך" בפיו – בעודו ממלמל כל הזמן פרקי משניות, הוא זצוק"ל היה גורס משניות בעל פה. אך רבים מגדולי ישראל, שהיו שקועים תמיד במחשבתם בדברי תורה, לא מצאנו שאמרו בפיהם דברי תורה. מדוע הקפיד מרן הקה"י דווקא על לימוד בפה? שמא היה הדבר בכדי להספיק את קבלתו, ללמוד בכל יום ח"י פרקי משניות? האם אכן היתה לו קבלה כזו?
-"חז"ל אומרים: 'כי חיים הם למוצאיהם' – למוציאם בפה. ואינני יודע אם למד כל יום ח"י פרקי משניות, אבל כמדומה שכל שבוע היה מסיים סדר משניות, כך שבשבוע ראשון סיים סדר 'זרעים', ובשבוע שני סדר 'מועד' וכו'. אך מעולם אבא לא דיבר על לימוד המשניות שלו!".
סיפרו שבאחד הימים, עת התהלך מרן ה'קהילות יעקב' עם בנו, הציע מרן הקה"י לבנו, שיחשבו יחד כמה פעמים מוזכרת המילה 'עוף' במסכת 'חולין', והם חישבו זאת יחדיו דף אחר דף, עד שסיימו כל המסכת, האמנם?…
–"לא היה כדבר הזה!
"אבל אבא סיפר לי כי בימי המלחמה (מלחמת העולם הראשונה), ברחה קבוצת בחורי ישיבת נובהרדוק ממקום למקום, ומה הם עשו בדרך? – כל יום היה אחד שהתחיל באמירת מאמר, וכולם המשיכו אחריו. למשל אחד הבחורים היה מתחיל במילה 'אין' והמשיך לומר 'אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ', וכך הביאו כולם את כל המאמרים בש"ס שמתחילים בלשון זו. למחרת היה אחד שהתחיל מאמר בתיבה 'יש' וכך המשיכו כל המאמרים שבש"ס בלשון זו.
"עוד סיפר לי אבא, שבהיותם בנובהרדוק היה חוסר גדול במזון, ולחם לא היה בנמצא, אבל בשר היה לרוב. ובתשעת הימים – כל יום היה בחור אחר שעשה סיום מסכת, וכך יכלו כולם לאכול עמו בשר. אלא שאיני זוכר אם הדבר נעשה מידי יום, או בכל סעודה במשך היום, והיינו כמה פעמים ביום…"
כהוראה לרבים, ניסינו לשאול את הגאון הגדול: אומרים כי בימי עלומיו של מרן הסטייפלער בנובהרדוק, לא הקפיד על סדרי שינה ואכילה, אבל לאחרים היה מורה כן לישון בזמן ולאכול כראוי…
-"הוא התנהג ועשה כך לפי הצורך של העת והזמן".
"שבע יפול צדיק וקם" – יש האומרים כי זה בדווקא, אחרי נפילה קמים, זו הצורה. וכי גם על הצדיק חולפים נסיונות? והאם גם צדיק כמרן הסטייפלער עבר בחייו קשיים וניסיונות?
-"מסתמא, כי לכולם יש ניסיונות ומצבים".
מרן המשגיח מפוניבז' זצוק"ל, התבטא פעם ואמר: "מרן הסטייפלער מסר נפשו על התורה", מה המשמעות של ההגדרה בשביל הדורות שלנו והמושגים שלנו?"
-"מסתבר שכוונתו על ימי צעירותו, ונכון שהיו כאלה דברים בימים עברו – כאשר חי ברוסיה ולמד במסירות נפש. אבל אין לי ידיעה קרובה על כך".
● ● ●
הליכות חייו של מרן הסטייפלר והנהגותיו – האם הן לנו כהלכה?
-"בדברים רבים הוא נהג באופן מסוים, כיון שסבר שכך היא ההלכה. אבל אף פעם לא רצה לפסוק שאלות בהלכה. כל זמן שמרן החזון איש זצוק"ל היה חי, בוודאי שהוא לא השיב ולא ענה לשאלות בהלכה, אבל גם אח"כ נשמר מכך".
ובכל זאת התפרסם ממנו "מעשה רב…"
-"רבי אברהם הורביץ פרסם את מה שהוא נהג. ואכן פעמים רבות מה שנהג זו אכן ההלכה, אלא שהוא עצמו לא פסק, והיה ממש מיראי הוראה. אבל פעמים הרבה מה שנהג, זו היתה התנהגות כדי לצאת מידי ספיקא, או כדי לצאת גם ידי שאר דעות, ולכן אין שייך להכריע מזה להלכה".
במכתביו, רבינו מרן הסטייפלר הדריך כל אחד למסור נפשו לתלמוד תורה כמו שהוא, אך במכתבים אחרים, גם עודד תלמידי חכמים לקחת על עצמם משרה להיות 'מרביץ תורה'…
-"הכל לפי הענין, יש כאלו שמצליחים ללמד לרבים, או להיות ראש ישיבה, ויש שמצליחים ללמוד לבד. אבא עצמו היה כל ימיו ראש ישיבה ואמר שיעורים, אבל לי הוא הורה רק ללמוד, לא להיות ראש ישיבה. הוא לא רצה שאטול משרה, שום דבר, רק ללמוד. מרן החזון איש גם היה בכך שלא לקח שום משרה".
–א"כ, האם מה שמרן הסטייפלער כן שימש כראש ישיבה, מבחינתו, היה זה מחמת אילוצים שונים?
-"לא, לא! מה שהיה ראש ישיבה היה כדי לזכות את הרבים! כך הוא גם אמר לי על כל הספרים שהדפיס, שזה על מנת ללמד תורה לרבים".
"על הזכות שיש לאדם שלומדים בספריו התבטא פעם, כי מחבר ספר שזכה שמעיינים בספריו, אם קורה לו ביטול תורה ואחרים לומדים תורה בספריו – הדבר מועיל לו עצמו, וזה ממעט מביטול התורה שלו".
רבינו, מרן הסטייפלער, היה ספון בד' אמותיו. היאך היה בקי כל כך בנפתולי החיים וייעץ בכל העניינים, גם בבעיות הנפש וכדומה?
– "זו סגולה של התורה!!"
● ● ●
בדבר מה שהקפיד מרן הקה"י לבל ישמשו אותו, והיה עושה הכל לבדו, וכך נהגו הרבה מגדולי ישראל – האם יש בזה סיבה של 'מתדבק במידותיו של הקב"ה', או סתם נזהר שלא להיות תלוי באחרים ולהיות חייב להם? ושמא זו הנהגה של בין אדם לחבירו או מידת ענווה?
-"ידוע, שאבא נהג באופן מופלא, שלא רצה שישמשוהו כלל וכלל, והשתדל לעשות כל דבר לבדו, אף לעת זקנותו. ואם עשו דבר מה למענו, אפילו אחד מהקרובים אליו, הוא השתדל מאד לגמול לו בחזרה, ולעשות לו באותו הדבר. וכך מצינו בכל גדולי ישראל שנהגו הנהגה זו, ולא רק גדולים, אלא גם הזקנים והזקנות מדור העבר, מאד הקפידו לנהוג בהנהגה זו. ידוע שד' ברא את האדם באופן שיעשה כל דבר בעצמו, זוהי צורת האדם בבריאתו".
בסוף ימיו כבר לא יכול היה לעשות כל צרכו לבדו.
-"פעם שמעתי שהגה"צ רבי בן ציון ברוק זצ"ל נפגע ברגלו בפגזים שנפלו בירושלים, והיה מוגבל בתנועותיו, ואמר שעתה הוא מבין פשט נוסף, בברכה שאומרים בכל יום "שעשה לי כל צרכי", שפירושו הוא: "שעשה לי שאני יכול בעצמי לעשות 'כל צרכי'.
"הוסיף אבא על כך: 'נודע לי פשט זה רק לאחרונה, ואפשר שאם הייתי יודע זאת מאז, והייתי מכוון על כך כל יום בתפילה, לא הייתי מגיע למצב שאיני יכול לעשות 'לי' בעצמי 'כל צרכי'"…
● ● ●
מרן החזו"א בוילנא, היה משחק קצת עם הילדים של רבי שמואל גריינמן. מרן הסטייפלער היה קצת משחק עם הילדים, מטייל, או שמא רק למד תורה?
-"היה נוהג ללכת לטייל עמנו בשבת לפנות ערב, והיה מספר סיפורים של יראת שמים וסיפורים מהגמרא, היתה לו סיבה לכך".
ר' וועלוול אידלמן זצ"ל סיפר לי, כי כאשר ביקר אצל מרן הסטייפלער, הבין כי הוא לימד את בנו הקטן (בן שלוש – ארבע) לדעת את שמות סדר המסכתות בש"ס, והיה בוחן אותו על כך בחביבות. האם אכן ולשם מה?
-"להטעין חשק ללימוד".
אמרו כי בימי עלומיו בישיבת נובהרדוק, מרן הסטייפלער למד רבות בלימוד המוסר. האם בשנותיו המאוחרות ראו את הסטייפלער, יושב ולומד זמן רב ספר מוסר כ'מסילת ישרים' ואחרים, כבימי צעירותו?
-"היתה לו לאבא קביעות מידי יום ללמוד מוסר, כעשר דקות או כרבע שעה שבה למד מוסר. ובעת שהיה אבל בימי שבעה, שאל את מרן החזון איש אם מותר לו ללמוד מוסר, ומרן החזון איש התיר לו".
בפתקאות שנתנו לו בסוף ימיו, הקפיד לא לקרוא כתב של נשים.
-"זה נכון. הוא לא קרא כתב של נשים".
וכי אנשים כאלו חוששים כל כך על עצמם? הרי הגמרא ביומא אומרת: "אמר רבי יוחנן כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא שנאמר 'רגלי חסידיו ישמור'?"
-(הגאון הגדול מגיב בתמיהה): "וכי לא צריך להיזהר משום דבר?!"…
ומוסיף: "מה שכתוב בגמרא כיון שיצאו רוב שנותיו וכו', היינו שיותר קל, אבל לא שאין להיזהר! אין כזה דבר! מצינו ביוחנן כה"ג ששימש שמונים שנה ונעשה צדוקי!"
גם אדם גדול צריך לפחד מהיצה"ר?
-"בוודאי!"
מפי השמועה אומרים בשם אחד מגדולי ישראל כי 'חזון איש' לדוגמא, כבר לא יכול לצמוח מבן תורה בדורנו, וזה מחמת שאין כיום מציאות של תורה מתוך הדחק, שהיתה בדורות עברו.
הגאון הגדול ממאן לקבל את הדברים ומגיב: "תלוי מתי ואיך ולפי השעה = ווען און וואס".
וכי יכול להיות עוד 'סטייפלער'?
-"הכל יכול להיות!"
הרב אפשטיין אומר: הרב אמר לי כי ה'שאגת אריה', כמדומה, חיבר ספרים שונים, וניכר הסייעתא דשמיא יותר בספרים שחיבר בעת שלמד מתוך עניות רבה ודחקות…
-"נכון, אך מסתמא חילוק גדול אין שם בספריו בין אלו לאלו".
הרמב"ם כותב כי כל אחד (בכל דור) יכול להיות כמשה רבינו, והנה, גם לאחר שהרמב"ם מכריע כך, הרי לא היה מי שזכה לכך…
-"בנבואה לא יכול להיות כמשה רבינו, אבל במעשים טובים יכול להיות!"
והאם היה כזה?
-"יכול להיות שהיה. הנה הגמרא בסוכה אומרת: 'שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלושים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו".
לקראת היציאה שאלנו אודות פלוני תלמיד חכם, שבצעירותו סבו אילץ אותו לשתות תה ממים שהתבשלו ביו"ט, כאשר הסבא ידע, כי הנכד מחמיר שלא להשתמש במים מהברז בשבת ויו"ט, הסבא כעס מאד וצעק עליו – עד שנאלץ לשתות. מרן הסטייפלער ששמע על כך היה כאוב, והורה כי בוודאי לא היה צריך לשתות. הגאון הגדול שליט"א מגיב בפשיטות כי אכן כך: "מה זה ענין של הסבא להפריע לנכד אם הוא מחמיר?! ואין להתייחס לצעקותיו ככל שיהיו. אין לשתות!"
הרב אפשטיין התעניין יחד עימנו, אודות לימוד משניות בעל פה בלשונן ממש, שמרן זצוק"ל אמר לפלוני כי "גדולי ישראל לא התאמצו על ידיעה בעל פה של לשון ממש".
הגאון הגדול הסביר וחילק בין זמן ההוא – שלמדו תורה בעל פה, ובין זמנים שאח"כ – כאשר המשנה והגמרא נכתבו. ואכן, גם אם "כל ימיו בעמוד וחזור קאי" (כלשון הגר"א) לעיין, ולחזור את המשנה והש"ס, אך אין קפידא דווקא 'לשון', ומי שלא יודע כאן בעולם הזה את הלשון ממש, כבר יידע שם בעולם הבא.
מלווים במילים "שיהיה בהצלחה", יצאנו מתוך ד' אמות אל היומיום…
(מתוך מוסף שב"ק יתד נאמן תש"ע)