העצה הטובה ביותר כדי לזכות בדין, הוא לדון את חבירו לכף זכות. וכמו שכתב בקדושת לוי (תחילת פרשת שופטים) הקדוש ברוך הוא שופט את כנסת ישראל בבוא יום המשפט, על ידי רחמים וחסדים גדולים, אך כדי שהקב״ה ישפוט אותנו ברחמים, צריכים לעשות עבור זה התעוררות למטה, כדי לעורר את המידה של רחמנות למעלה.
ועל ידי מה נעורר את המידה של חסד – כשאנו למטה מתנהגים בחסד ומלמדים זכות על כל איש מישראל לדונו לכף זכות, ואז על ידי זה גם מלמעלה נעורר אותו המידה, ומלמדין גם עליו וגם על כל זרע ישראל חסדים. וכל אדם אשר ילמד לנהוג ללמד צדקה וזכות על כל זרע ישראל, על ידי זה יצא זכאי במשפט של מעלה, כי במידה שאדם מודד מודדין לו.
ונביא מעשה אמת, שהיה נראה שהכל הולך לכף חובה, אבל האמת שכל זה לא התחיל, והכל היה זכות גמור.
מספר בעל המעשה: אני אוהב ללמוד בקול ובריכוז, כך נהגתי גם בישיבה, וכך גם נהגתי לאחר נישואי, שהייתי לומד בלילה בבית, למדתי בסלון הבית בקול.
והנה כמה שבועות לאחר נישואי הבחנתי ברעייתי שאין פניה אלי כתמול שלשום. הרגשתי שיש בלבה איזו שהיא תרעומת עלי. התפלאתי מאוד, שכן חיינו עד אז במלא האחווה והרעות כפי שראוי להיות בכל בית של תורה. כמובן, כפי שלימדונו, לא התעלמתי ולא המתנתי, אלא מיד ניגשתי ושאלתי אותה מה קרה? והאם הבחנתי נכונה?
ואכן היא תינתה בפני את אשר בליבה וכך התלוננה: ״באחד הלילות נכנסתי לסלון כדי לקחת דבר-מה. ישבת ולמדת כדרכך והשתדלתי לא להפריע, אך אתה הרגשת צורך משום מה להעיר לי בנימה פוגעת: 'לכי מכאן! לכי מכאן'! וחזרת שוב ושוב על הבקשה הבוטה הזו. אם כניסתי לחדר הפריעה לך, היה עליך להעיר בצורה עדינה יותר שזה מפריע לך, ולא לפקוד עלי בכזו בוטות שעלי ללכת״.
נדהמתי למשמע אוזני. מעולם לא על דעתי לדבר כך, ובוודאי שלא לאשתי הטובה והמסורה, לא ידעתי את נפשי, ולא הבנתי איך שמעה מפי כדבר הזה. אימצתי את זיכרוני, אך לשווא. ניסיתי לחקור ולברר אצלה באיזה יום זה קרה, היתכן שמרוב ריכוז בלימודי לא שמתי לב ונכלשתי בדיבורי?!
לאחר ששיחזרתי את כל סדרי לימודי בלילות האחרונים בדקדוק רב, האיר ה' את עיני ונפתרה התעלומה: הורגלתי מנעורי ללמוד בקול ולהוציא מהפה כל מילה שאני לומד, ובאותו ערב שאירע המעשה, אחזתי בלימודי במסכת שבת בדף ו ע״א – מי שיש לו ב' בתים בשני צידי רשות הרבים, עושה לחי מכאן ולחי מכאן. ובדיוק אז נכנסה אשתי ואפילו לא הרגשתי, חזרתי בקול חזק: ״לחי מכאן ולחי מכאן"… והיא שמעה ברור את המלים האלו, והייתה בטוחה שאני תובע ממנה שוב ושוב ״לכי מכאן! לכי מכאן״! ויצאה מהחדר פגועה.
לאחר שהראיתי לה את הגמרא בפנים, והסברתי לה שלא אמרתי 'לכי', אלא 'לחי', והכוונה לדין בדיני עירובין, שעושים עמוד בסוף הרחוב, וזה נקרא ״לחי״, והיא תקנה לשבת כדי לזכור שלא לטלטל בשבת – נרגעה.
האשה לא היתה יכולה לדמיין בחלומה את האמת, ולא יכלה לראות שום צד זכות, אבל היתה צריכה לגשת לבעלה לאחר הלימוד ולשאול אותו: זה הפריע לך? וכך לא היתה נוצרת טינה בליבה, וכך צריך כל אדם לעשות – או לדון לכף זכות, או לגשת אל האדם ולדבר עמו.
(קובץ גיליונות, נמסר ע"י מערכת 'ווי העמודים')