ירושלים של שנת תש״ח מלומדת הייתה ברעב ובסבל, בצער וייסורים, וקשה שבכולם, במלחמת חורמה שניהל נגדה אויב קשה ואכזר, הלגיון הירדני. באמת אמרו כי רק נס גלוי מנע את נפילתה של ירושלים בידי הערבים בקיץ תש״ח. כלי מלחמה מעטים היו בידיהם של מגיניה. תושביה היו חלשים מרוב רעב, ולחם צר היה באותם ימים לא מטבע לשון ומליצה שחוקה, אלא מזונם הדל. חוסנם הנפשי של בני ירושלים מפורסם היה, כדורי מוות שרקו ברחובות ובני העיר מצליחים לשמור על שגרת חיים במידת האפשר. בישיבות המעטות שהיו בימים ההם, ישבו הבחורים ולמדו תורת ה׳ בעוז רוח ובנחישות כמתריסים בפני האויב, לא תנצחו אותנו.
באחת הישיבות בשכונת בית ישראל, היא ישיבת ״בית אברהם״ של חסידי סלונים, (בבניינה הראשון) התנהלו הלימודים כאילו לא התחוללה מלחמה בחוץ. את האש המתגברת של לימוד התורה בישיבה ליבה ביד רחומה ראש הישיבה המסור, מי שלימים נעשה לרבם של חסידי סלונים, כ״ק האדמו״ר בעל נתיבות שלום זצוק״ל. מדי יום מסר את שיעוריו לפני סגל נבחר של בני הישיבה, בחורים צעירים שמסרו נפשם ובאו תחת איומי הפגזים השורקים לשמוע דברי אלוקים חיים. לא הכל הבינו אותו, כיצד הוא נוטל על כתפיו את האחריות על חייהם של בחורים צעירים. היו ששאלו אותו, כלום אינך חושש לחייהם של תלמידיך? מריץ אתה אותם דבר יום ביומו בסמטאות השכונה, ומעשים שבכל יום שאנשים נפגעים ונהרגים או נפצעים. "אכן חושש אני", הסכים עמם אדמו״ר מוהרש״נ, ״חושש אני מאד למיתתם הרוחנית של תלמידי אם לא ישקדו על תלמודם. לחייהם אין אני חושש, שכבר מובטחים אנו מפי חז״ל תורה מגנא ומצלא״.
אביה של הרבנית, חמיו של ראש הישיבה, כ״ק אדמו״ר בעל ״ברכת אברהם״ (באותם ימים טרם התמנה לאדמו״ר, והעדה התנהלה בהנהגתו של הרה״ק רבי מרדכי חיים מסלונים זיע״א עד להסתלקותו בטבת תשי״ד). הוא התגורר באותם ימים בטבריה, והשמועות על המצב הקשה בעיר הקודש והחללים שנפלו בכל יום ויום נטלו את שלוות נפשו. נסע מטבריה לירושלים בדרך קשה ופתלתלה על מנת ליטול עמו בדרכו חזרה את נכדו. וכך היה, כיון שראה כי כלה ונחרצה עם חתנו לא לנטוש את משמרתו בישיבה בשום אופן, וכלל אין על מה לדבר, פרס את חסותו על נכדו אהובו, ועל דעת בתו וחתנו הוחלט למלט את הילד מן הרעב, מן המצור, מקולות הירי ואווירת המלחמה הבלתי פוסקת, ובעיקר מאותם תותחים היורקים אש וגפרית על ירושלים ומפילים חללים לאין ספור, ולהעבירו לטבריה, מקום מבטחים יחסי, עד יעבור זעם. בדרכו עבר דרך בני-ברק, ושאל עצה מפי החזון איש זצ״ל, שהסכים עמו ואף ברכו.
התור לאוטובוס ארוך היה. מורכב כמעט כולו מזקנים, נשים, וילדים שהתפנו מירושלים מאימת המלחמה והרעב. רק גבר צעיר אחד היה בין הממתינים לאוטובוס. לאחר המתנה ממושכת הגיע האוטובוס כשהוא פולט עננת עשן שחורה. בלם בחריקה מחרידה ועצר. היה זה כלי רכב מגושם בצבע מתקלף ובלתי מוגדר שבין ירוק לאפור, רעוע וחורקני עם אף מנוע בחזיתו. כל קשר בינו לבין האוטובוסים הנוחים בימינו הוא מקרי בהחלט. לא היו בו אלא כשלושים מושבים ואף הם לא היו רכים ונוחים כבזמננו, אלא ספסלי עץ קטנים ונוקשים שהזכירו את נוכחותם בצורה כואבת בצלעותיהם וגופם של הנוסעים כאשר הגלגלים שלא היו מוגנים בקפיצים ובולמי זעזועים ניגפו בכל מהמורה ואבן נגף מזדמנת.
״הגיעה הטרנטה״ שמחו הנוסעים. התיישבו הנוסעים במקומותיהם וחיכו בקוצר רוח לעזוב בכל המהירות את עיר הדמים. הנהג התניע והאוטובוס המעשן בנדיבות יצא ממקומו בטרטור רועם. אלא שהוא לא הרחיק… הם כבר יצאו מהעיר, כאשר הגיעו לעיקול כביש. הנהג לפת את ההגה בכוח כדי להיטיב לסובב את האוטובוס עם תוואי הכביש, ולתדהמתו נשאר לפתע עם ההגה בידיים… ההגה החלש נתלש ממקומו! מאותו רגע ואילך יצא כלי הרכב מכלל שליטה. הוא ירד מהכביש והחל לשעוט במורד הישר לעבר מחסומי הגבול. מרוב מהירות ותנופת הירידה, פרץ האוטובוט את גדרות התיל והמחסומים ופלש הישר לשטח האויב, מעבר לקוי הגבול. כאן, על אדמת מישור, נבלמה מהירותו והוא האט בהדרגה עד שעצר.
הנוסעים ההמומים בדקו את עצמם. בנס לא קרה שום דבר לנהג ולמישהו מן הנוסעים. אבל הם היו כעת בשטח האויב. עודם מתקשים לעכל את מה שקרה וכבר הם רואים למרבה חרדתם, כמו בחלום סיוטים שחור את חיילי הלגיון הירדני, לבושי מדים ועטויי כאפיות מתבדרות, מגיעים במרוצה, בקריאות צהלה על הטרף השמן שנפל לידיהם כמציאה כשרה, ומכתרים את האוטובוס. החיילים, אין צורך להזכיר, היו חמושים ברובים ושרשראות כדורים עיטרו את כתפיהם, אם היה למישהו ספק בדבר כוונותיהם, די היה לו להעיף מבט אחד קצר בעיניהם היוקדות שהפיקו רעל מרוכז של רצח ומשטמה. מעשי רצח ברבריים היו אצלם דבר שבשגרה. חיילי הלגיון הירדני ידועים היו באכזריותם הרבה. בתי קברות בארץ מלאים קברים של יהודים חסרי ישע שנפלו באותן שנים בידי חיילי הלגיון הירדני וסתם פורעים ערביים מן השורה, והוציאו את נפשם בכל מיני מיתות משונות ואכזריות. כך בתרפ״ט בחברון, כך בתרצ״ו, בימי המאורעות, כך בתש״ח בגוש עציון על ל׳׳ה חלליה, וכך עד ימינו אלה, כמו בלינץ׳ המפורסם ברמללה, לפני שנים לא רבות.
באותו רגע פרצו באוטו זעקות שבר נוראות. צרחות פחד ואימה בקעו מפיות הנשים והילדים. ״אוי ואבוי. הם יהרגו אותנו״. אנשים מרטו את שער ראשיהם מרוב פחד ונכנסו להיסטריה נוראה. מבטיהם אמרו הכל, מבטים מלאים פחד מוות. הם ידעו שהקיץ עליהם הקץ. כמה חיילים ערביים ניגשו אל נכדו של הרבי, שהיה ילד בן 11, והחלו להוריד אותו מן האוטובוס…
מפקדם של החיילים הירדניים ערבי מלומד היה, לא ברברי כמו החיילים שלו. הוא קנה אצל הבריטים את תורת הלחימה. הבריטים, שמשלו באותם ימים בארץ מכוח המנדט, גילו ״אובייקטיביות״ ראויה לציון ונטו חד צדדית לטובת הצד הערבי. לשבחם ייאמר כי אפילו לא ניסו להסוות את עוינותם ליהודים והתנכלו להם בכל הזדמנות, בעוד שהערבים קבלו אצלם יחס מועדף. כאשר התכוננו לעזוב את הארץ ישבו ראשי הצבא הבריטי עם ראשי הצבא הירדני ומסרו להם על כל נקודות התורפה של היהודים. אילו תלוי היה הדבר בידיהם, הייתה הארץ כולה בשליטת הערבים תיכף עם יציאתם ופקיעת מנדט שלטונם. לא זו אף זו. מדי פעם היו מאמנים חיילים וקצינים ערביים, ומקנים להם את תורת הלחימה המערבית, מתוך תקווה שאכן יעלה בידם לגבור סוף כל סוף על היהודים שנואי נפשם ולגמור את מה שהשטן הנאצי ימ״ש לא הצליח…
אלא שבשעה זאת, היה חינוכו הבריטי של הקצין לטובה. באשר הקצין הערבי ריסן מיד את לוחמיו צמאי הדם ולא נתן להם לכלות את זעמם ולחולל טבח ביהודים שנפלו לידיהם. ״לא לגעת באף אחד״ צעק עליהם בקולי קולות. ״קודם כל נברר מה קורה כאן, ואיך האוטובוס הזה נכנס לשטח הירדני״.
הוא וחייליו עלו על האוטובוס והחלו לסרוק את הנוסעים. אלו היו מבוהלים עד מוות ולחשו וידוי בשפתיים רועדות. נוסע אחד ויחיד לא איבד את עשתונותיו, כ״ק האדמו״ר ה״ברכת אברהם״ זצוק״ל. אם משום שחי כל ימיו בדבקות עילאית בו יתברך כ״ד שעות ביממה, והאמין באמונת אומן בהשגחה הפרטית בידיעה הברורה כי שום ערבי לא יגע בו לרעה, אם לא יקבל רשות מכח צו שמימי, ואם משום שכבר היה בעל ניסיון במשא ומתן עם הישמעאלים בטבריה עיר מגוריו, וידע כיצד לדבר אתם בשפתם. בכל פעם שנוצרה בטבריה מתיחות או חיכוך בין יהודים לערבים, קראו לו לפשר בין הניצים, והוא בחכמתו ידע איך להרגיע את הרוחות הסוערות.
*
דבקות כיצד? סיפר לי זקן המוהלים, הרה״ח אלטער אברהם שוורץ שליט״א כיצד נזדמן לפני כמה עשרות שנים לבנין הישן של עירית טבריה לצורך ענין כלשהו. כאשר עבר במסדרון בדרך לפקיד מסוים התפלא לשמוע קול בכי גדול הבוקע מאחד החדרים. התקרב אל החדר ופליאתו גברה עוד יותר. מישהו בכה בתוך החדר בכי גדול. הוא ידע כי בחדר הזה נמצא בעל הברכת אברהם. פתח את הדלת בשקט וראה את הרבי (שבאותם ימים שימש בתפקיד כלשהו בעירייה) עומד בדבקות גדולה ליד הקיר, ואומר ״נשמת״ (ביום חול רגיל) כשהוא מופשט כליל מכל גשמיות, ומרוב דבקות וקרבת בורא, געה בבכי ועיניו כשני מעיינות.
חכמתו המופלגת כיצד? יום אחד פשטה בטבריה שמועה מסחררת כי באחד השדות שבעיבורי העיר התגלו סימני נפט. בעיר ענייה כמו טבריה הייתה זו בשורה מרעננת מאין כמוה. עושר גדול עומד לנחות על טבריה! התושבים העניים רצו לשם כאחוזי דיבוק. קשישים ונערים, ילדים ואמותיהם. אפילו ראש העירייה עצמו הרים את רגליו ויחד עם כל הפקידים רץ לשם לראות את כתמי הנפט הטריים. רק אדם אחד לא טרח ללכת לשם, בודאי לא לרוץ. ה״ברכת אברהם״! ואכן, לא יצאה אלא שעה קלה והכל חזרו מאוכזבים מאד. לאחר ש״כתמי הנפט״ התגלו בעיון מעמיק כזוהמה בעלמא היוצאת מן הגמלים…
כולו כעס ואכזבה ניגש ראש העיר אל הברכת אברהם, ״מה זאת? מדוע לא הלכת לשם יחד עם כולם. בסוף התברר שבאמת לא היה שם נפט. אבל כל הסימנים כן אמרו זאת. האם אתה יותר חכם מכולם? מנין ידעת?״
הרבי חייך והסביר בנחת לראש העירייה: ״דע לך כי לכל אדם יש את כח האמונה. זהו טבע שהטביע הבורא באדם. אין אדם שאינו מאמין. אני משקיע את כח אמונתי בבורא ובתורה שנתן לנו, והאמונה כל כך ממלאת אותי, עד שלא נשאר לי מקום להאמין בשטויות והבלים. אתם שהחלטתם שאינכם מאמינים, יש לכם די והותר מקום פנוי בנפש ובקדקוד להאמין בכל שמועה מגוחכת!״
*
״איסמע״ פנה הרבי בנחת אל המפקד הערבי. מבקש להפיג את יצר הרצחנות המקנן בו. ״אוסקוט״! (שתוק) צרח עליו המפקד בכעס. הצעקה הדהדה באוטובוס ובישרה למי שעדיין קיווה לטוב, כי הערבים טרם השתנו. הנמר עדיין לא הפך חברבורותיו ונותר טורף כשהיה. וכעת יבוא ה״איטבח איל יאהוד״.
הרבי עצמו, נרתע לרגע ואכן השתתק. אבל אחרי דקה של דומיה שוב פנה אל הערבי והחחיל לדבר אתו. ״אתה הרי חייל גיבור״ החל מלטף את האגו של הערבי בהכירו היטב את המנטאליות הערבית. ״אתה גבר. לך נאה להילחם בשדה הקרב מול חיילים חמושים ולנצח אותם. זה מתאים לך, אבל כאן באוטובוס, מי ניצב מולך? אנשים חלשים. נשים! אתה הולך להלחם עם נשים? זו תהיה חרפה בשבילך. עם מי אתה הולך להילחם, עם ילדים קטנים, עם זקנים תשושים? על מי אתה הולך להיות פה גיבור?״
נס היה שהמפקד לא השתיק אותו כבראשונה, וללא שהרגיש הטה אוזן לדברי הטעם של היהודי הדור הצורה. המילים האלו קלעו למטרה. לבו האכזר של המפקד הערבי התרכך במקצת, והוא הסכים להוציא מן האוטובוס את הילדים ולהעבירם חזרה לשטח היהודי.
הרבי המשיך לדבר על לבו. ״אז מה, לא תוותר לנשים?״ המפקד גידף מתתת לשפמו, אבל לא היה נעים לו להצטייר כגיבור על חלשים והוא שיחרר גם את הנשים, ואח״כ בשיטת הסלאמי של הרבי החכם, גם את כל הזקנים.
לבסוף נשארו רק שני יהודים צעירים, נהג האוטובוס והנוסע הצעיר. הם עמדו ורעדו בכל גופם. הלוחמים הערביים בקשו לשפוך עליהם את כל חמתם ולכלות בהם את זעמם היוקד. ברם, הרבי בחכמתו הוציא את בולעם מפיהם כשפנה בלי פחד אל המפקד. ״מה, אתה גבר על שני אנשים לא חמושים? מי הם לעומתך בכלל? שתי נמושות!״.
הערבי חרק בשיניו לנוכח חכמתו של היהודי שהצליח למלט בזה אחר זה את כל הנוסעים, וניאות לשחרר גם את שני הנוסעים הצעירים, ואלו חצו את הגבול יחד עם הרבי ונכדו ועברו אל הצד היהודי, הישר מגוב האריות. בחכמתו ופקחותו כשלושים נפשות מישראל, מן השמים גלגלו זכות על ידי זכאי, להציל יהודים לקוחים למוות, ולפדותם לחיים
(גיליון 'תהילתו בקהל חסידים' – שלח תשע"ט)