הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
כידוע, לגבי דין 'מורידין ולא מעלין' והיחס לעוברי עבירה, כתב רבנו החזו"א זיע"א (חו"מ סי' יג), ש"אין זה אלא בזמן שהשגחת השי"ת היתה גלויה כמו בזמן שהיו הניסים מצויים, ומשתמשים בבת קול, וצדיקי הדור היו מונהגים בהשגחה פרטית הנראית לעין כל, אז היה ביעור הרשעים גדרו של עולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מדלת העם וההנהגה היא בהסתר פנים, אין במעשה הזה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה… לכן עלינו להחזירם למוטב בעבותות אהבה, עד כמה שידינו מגעת".
בפרשת השבוע, פרשת פנחס, אנו למדים על היחס לעוברי עבירה, ואנו נעסוק מעט בתובנות שניתנו ע"י אנשי חינוך לתקשורת טובה בינינו, ההורים, לצעירנו המתבגרים, אלו שצועדים בדרך הסלולה בית ק-ל, וגם לאלו הפוזלים, מתוך משובת נעורים, לעבר הרחוב ותחלואיו.
הרבה מהנושאים, כך מסבירים אנשי חינוך קשורים לתקשורת נכונה עם המתבגרים. בפעמים רבות, התקשורת לקויה עם ההורים ובשיחות טובות ומועילות ניתן לשפר את התקשורת בין ההורים לילדים ולאפשר להם למצוא שפה טובה ומשותפת לבני הנוער. אם אנחנו כהורים נלמד כיצד לדבר עם הצעיר והוא ילמד להקשיב, נוכל להגיע להישגים גדולים. תקשורת טובה עם הילדים אינה תלויה בהסכמת שני הצדדים, אלא באמפתיה והכרה בדרך שלו ובתחושות שלו. זה לא אומר שאנחנו חייבים להעביר לילד תחושה שהוא צודק בכל מה שהוא אומר, אלא לתת לו תחושה שאנחנו מכילים אותו, מבינים את הצד שלו ואת הסיטואציות בהם הוא עומד. הוא הבן שלנו בכל מצב ואנחנו משדרים לו את זה.
ישנה טעות נפוצה בקרב הרבה הורים, שסבורים שצריך לשדר אהבה וחום רק לילדינו הקטנים, אך לא לנער או לבחור. אך לא, יש צורך להעניק אהבה לילדים שלנו בכל גיל ומצב, גם כשהם כבר נשואים ובעלי משפחות בעצמם. נכון, ביטויי האהבה שנעניק לילד בן חמש, שונים מהרעפת האהבה לילד בן עשר ושונה לגמרי בבחור בן עשרים, אך אהבה צריך להרעיף בכל גיל ומצב, בסגנון הנצרך לכל גיל. בשיחות נפש ארוכות וטובות, בהם אנחנו ההורים מקדישים את כל כולנו לבן שלנו, בנתינת כסף, בקניית מתנה, מנת אוכל או עוגה אישית, סתם כך כי אני אוהב אותך. ישנם מאות צורות וסגנונות של הרעפת חום ואהבה על ילדינו.
העולם כיום הוא עולם מתירני. ישנם הורים המתלוננים ולא מבינים מדוע הבן לא מתנהג כראוי. הרי נתנו לו כל כך המון, לא היה שום דבר שהוא ביקש והוא לא קיבל, אז מדוע הוא מתנהג כך?
זוהי בדיוק הבעיה. אל תתנו לילד הכל. הציבו לו גבולות, תציבו לו דרישות ותנו לו מטלות ומשימות. כל ילד ובחור צריך לדעת, בצורה החלטית וחסרת פשרות, מה יכולים לאפשר לו, מה אסור לו לעשות, במה אפשר להתגמש איתו ובמה לא, בשום אופן. כמובן, הכל צריך להיות בדרכי נועם, אבל הורים חייבים להציב גבולות לילדיהם, בכל גיל ומצב. זה גם מה שהילדים עצמם רוצים בעצם במסתרי ליבם והם זקוקים לזה.
&&&&
הזוהר הקדוש (פרשת תזריע מו:) מבאר את עונשו של מצורע, הצריך להביא שני ציפורים חיות. מדוע שניים?
כותב הזוה"ק: "כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל", ובתרגום: כמו העונש על מילה רעה שאמר, כך עונשו על מילה טובה שבאה לידו, ולא אמרה!!!
כדי לרומם ילד יהודי, בן תורה או כל אדם, די לעיתים במחמאה כנה, במילה אחת טובה, בהערכה אמיתית. למצוא את הנקודה בה העומד ממולנו טוב ומיוחד בה- ולרומם בה את רוחו. לא משנה במה הוא מיוחד, העיקר לרומם אותו על כך ולהביא את הרוממות הזאת לאפיקים של תורה ומצוות, עלייה והתאמצות. אתה הרי באמת טוב. אנחנו באמת מעריכים אותך, אז…
"הורים שלחו אלי בחור מוכשר וטוב, בטענה שחסר לו מוטיבציה", מספר לנו איש חינוך מוכר. "גיליתי בחור נבון, מוכשר מאוד ונעים שיחה. לאחר שיחה ממושכת וניסיון לעמוד על קנקנו, גיליתי שהבחור עם "ראש על הכתפיים" בהרבה מובנים והחמאתי לו על כך. "תשמע!" אמרתי לו בחיוך, "אתה ממש מוכשר! ממש נעים לשוחח איתך!".
"הבחור התחיל לבכות. ואמר: "אני מבטיח לך שאני מהבחורים המוכשרים והטובים ביותר בישיבה, אך אף אחד לא אמר לי את זה עד היום. אף אחד לא החמיא לי!!".
אך צריך לדעת כיצד להחמיא.
מספר הרב משה היין שליט"א, העוסק ביעוץ להורים וצעירים בגיל ההתבגרות, בהכוונת רבנים ואנשי חינוך מעולים: "ישב אצלי בחור, שהתלונן שהוריו לא מעריכים אותו ולא מחמיאים לו. הוריו היו המומים, פשוט המומים. "אנחנו מחמיאים לו כל הזמן, כמה הוא מוכשר וכמה הוא מתמיד גדול, כמה הוא טוב ונפלא, כל הזמן מחמיאים לו".
זה היה מוזר. שאלתי אותם: "ואתם באמת מאמינים שהוא מאוד מוכשר, מאוד מתמיד ובחור ממש טוב?" וההורים השיבו: "ממש לא. הוא לא כזה מוכשר או מתמיד. אבל בגלל שבכל הנחיית הורים ממוצעת מסבירים שצריך להחמיא- אנחנו מחמיאים ומחמיאים"…
"ולא נראה לכם שבחור מבין שאתם סתם מחמיאים לו מן השפה ולחוץ? הוא הרי בחור בוגר, שלומד גמרא בעיון, עם שכל בקדקודו, לא נראה לכם שהוא מבין היטב שאתם סתם מזייפים מחמאות לא כנות?!".
"ואם כך, על מה נחמיא לו? התשובה פשוטה. לכל בחור ולכל בת, לכל ילד ולכל אדם בעולם, בעצם, ישנם מעלות מיוחדות וכישורים טובים. תתבוננו כמה דקות ברצינות, תגלו את נקודות האור המיוחדות שלו ותחמיאו לו, בכל הכנות, כשאתם מאמינים במה שאתם אומרים, על מה שהוא טוב בו. גם אם הוא לא למדן גדול, יש לו ידי זהב. גם אם הוא לא מתמיד מופלג, הוא בחור שמח וחברותי. לכל אחד יש מעלות, רק צריך לראות אותם, לגלות אותם, ואז להחמיא ולפרגן עליהם בכל הרצינות. כעת, כשאתם מחמיאים באמת ולא זיופים מלאכותיים- המחמאה תתלבש עליו היטב".
בהרבה מהמקרים כשהילד יהיה מוחמא ומחוזק במקומות אמיתיים הוא ירצה לשכפל את התחושה הנעימה הזו של הטוב, גם בתחומים חדשים וישקיע להיות טוב בתחומים נוספים ובמיוחד כאלו שחשובים ומוערכים לנו ההורים .
אנו נמצאים כשבועיים לפני חזרתם של בני הישיבות הביתה ל'בין הזמנים'. כהורים, עלינו להבין את נפש הבחור ואת הרגליו בתור בחור המתגורר עם בחורים צעירים ועליזים, שמחים ואנרגטיים.
שמירת הנקיון והסדר, הרגלי שעות השינה, למשל, בחדר פנימייתי, אינו כהרגלי הסדר ושעות השינה בבית נורמלי. והנה הבחור מגיע ל"בין הזמנים" עם ציפיות לחיים טובים, ופתאום יש פער. לאחר שהבנו את הרגליו והכרנו אותם, ננסה לשמור על איזונים, להתקדם לעברו, אבל לשמור על גבולות נוחים, עם קצת רצון טוב לשני הצדדים. אך להתעלם ולנסות לכופף את הבחור לשכוח מכל חיי הפנימייה שלו- זה לא טוב ולא נכון.
בחורים רבים, וגם הרבה בנות סמינר, או אפילו בנות צעירות יותר, חשים שאין להם פינה פרטית משלהם בבית והם זקוקים לזה, בתוככי בית צפוף ומלא ילדים מכל הגילאים. ברור שאי אפשר לבנות חדר פרטי לכל ילד במשפחה ולא יתכן שכל "בין הזמנים" נבנה עוד חדר לעוד בחור או לעוד בת סמינר. אבל צריך לעשות את הכל כדי שהבנים והבנות שלנו יחושו שיש להם פינה פרטית ושקטה משלהם. צריך לטכס עצה ואז כבר נמצא פתרונות יצירתיים וטובים.
ולסיום, נקודה החוזרת על עצמה בכל שיחה עם אישי חינוך. חייבים שההורים יביעו בקול דעה אחידה. במקרים רבים אבא מדבר בקו אחד ואמא בקו שני והילדים נופלים בין הכסאות. האבא תובע מבנו כך וכך אבל הילד נשען על אמו, ולהיפך. כדי שהילד יבין ויפנים מה מצפים ממנו, צריך שהדברים יגיעו מההורים יחד, בדעה אחת, אחידה ונחרצת.
