סיפר רבי אליעזר יודטקובסקי שליט"א: אברך פלוני נקלע, ללא תכנון מיוחד, לבית כנסת בתל אביב. מתפללי בית הכנסת היו יהודים קשישים, שלהערכתו נע גילם הממוצע בין שמונים לתשעים ותשע.
רגעים ספורים לאחר היכנסו לשם שומע האברך את גבאי בית הכנסת מכריז: היום לא יתקיים השיעור הקבוע משום שהרב לא הגיע… 'מי יודע אם לא לשם כך זימן אותי הקב"ה למקום הזה בדיוק עכשיו? מן הסתם מדובר בשיעור משניות שאיני צריך להתכונן יותר מדי לקראתו', הרהר האברך, ובלי לחשוב הרבה פסע פסיעה אחת קדימה וקרא לעבר הגבאי: "אני אגיד את השיעור היום!".
הגבאי סקר אותו במבטו והכריע: "יהי כן". נותרה לאברך רק דקה אחת לתחילת השיעור. הוא ניצל אותה לברר אצל הציבור באיזו מסכת הם אוחזים. "אהלות" – השיב אחד הזקנים, ולבו של האברך נפל. אהלות? הוא לא יודע מימינו ומשמאלו במסכת הזאת. כשהציע את עצמו סבר שהשיעור הוא רק לקרוא כמה משניות בסדר מועד ולהסביר אותן, דבר שאינו דורש ממנו הכנה מוקדמת.
הקשיש שישב לידו הבחין במבוכתו וקרא לעברו: "אל תדאג, אני אעזור לך".
העיף בו האברך מבט. 'בעל־בית, מה כבר יוכל לעזור לו?'. אלא שיש הפתעות בחיים. הקשיש התברר ככלי מלא וגדוש, בעל ידיעות עצומות. האברך רק חזר בקול רם על הדברים שאמר אותו קשיש, ובאופן הזה התנהל השיעור כולו.
'פלאי פלאים!', השתאה האברך, 'לעולם אי אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי בעל־בית זקן'.
כשהסתיים ה'שיעור' המאולתר ניגש אליו ושאל בפליאה: "איך מגיע יהודי תל־אביבי לבקיאות כזאת ב'אהלות'?".
"זה כלום, ממש שטויות", הניף הזקן את ידו, "אבל יש לי ילדים מיוחדים. בן אחד דיין בירושלים, בן שני בסלבודקה…", וכך הלך ומנה לפניו את שמונת ילדיו, ששבעה מהם הם בני תורה ותלמידי חכמים.
"כעת עוד יותר קשה לי", המשיך האברך, "איך זכית לכל זה?".
"הכל בזכות רבי אל'ה לופיאן!", אמר היהודי.
"לא יתכן שלמדת בכפר חסידים", הספיק האברך לערוך חשבון מהיר של השנים, "איך הגעת לרבי אל'ה?".
השיב הקשיש: "גרתי בלונדון, בגולדרס גרין, ולמדתי בתיכון המקומי. החברים שלי המשיכו לאוניברסיטה, וכמעט כולם נישאו לגויות. ידעתי שזה המסלול הצפוי גם לי אם אלך לשם, וידעתי שאיני רוצה להתחתן עם גויה. חשבתי: מי יערוב לי שלא אכשל? לאחר הרבה מחשבות, התחבטויות ודיונים החלטתי ללכת ללמוד בישיבה.
שמעתי שבלונדון יש ישיבה טובה, 'עץ חיים'. ראש הישיבה שם היה רבי אל'ה. החלטתי ללכת אליו על ־ אף שלא ידעתי דבר וחצי דבר ממה שבחור דתי אמור לדעת. רגע לפני שנכנסתי למבחן אצל ראש הישיבה צדה את עיניי גמרא גדולה שהייתה מונחת שם. הספקתי לקרוא את שמה – מסכת ביצה, ומיד נקראתי פנימה.
פנה אלי רבי אל'ה בחמימות: 'איזו מסכת למדת לאחרונה?'.
שמחתי שיש לי מה לענות, והשבתי בביטחון: "מסכת ביצה".
"'טוב מאוד', אמר רבי אל'ה, 'אשאל אותך שאלה עליה: מה הדין אם תרנגולת הטילה ביצה בשבת ויש אחרי זה יום טוב, מה היית עושה עם הביצה הזאת?'.
"כמובן שלא ידעתי. רבי אל'ה חשב שכנראה אני חושש לענות, משום שאני סבור שזו שאלה עמוקה. הוא ניסה להרגיע אותי: 'זו לא קושיה גדולה. זו משנה מפורשת. מה אתה אומר, מה היית עושה עם ביצה כזאת?'.
"הייתי מוכרח לענות משהו, והגבתי: 'מה הייתי עושה? הייתי מכין ממנה חביתה…'.
"חייך אלי רבי אל'ה ואמר: 'התקבלת לישיבה!'. והוא הסביר: 'ישיבה היא לא בית ספר תיכון, כאן חשוב לי לבדוק שיש לך שכל ישר. את כל שאר הידיעות תוכל להשלים כבר'".
מההחלטה הזו של רבי אל'ה יצא יהודי תל־אביבי בן תשעים וחמש, יודע 'אהלות' ואב לשבט שלם של תלמידי חכמים. כל נכדיו וניניו יושבים ולומדים יומם ולילה, כולם הקימו משפחות של תורה. אלפי שעות של לימוד בזכות החלטתו וענוותנותו המופלגת של רבי אל'ה, שלא דחה את אותו בחור תם, בור ועם הארץ מעל פניו!
כשסיפרו מעשה זה למרן הרב שטיינמן זצ"ל, התפעל ביותר, עד שבמשך שבועות רבים חזר וסיפר אותו לכל ראש ישיבה שבא אליו, כשהוא מברר: "מה אתה היית עושה? היית מקבל בחור כזה או לא?!…"
(גיליון פרפרת מתוך 'ומתוק האור – פניני הגראי"ל')