"אם בחוקותי תלכו… וישבתם לבטח"
ביום ראשון א' דר"ח אייר, נסעתי לכותל המערבי.
למה נסעתי? להתפלל על 'זמן קיץ' שיהיה זמן טוב. שאצליח בו בלימוד. שחברי יצליחו בו שהחברותות שלי יצליחו. שכל הכולל יצליח וכו'.
אני מתחיל מהסוף ומתאר לך את מה שהיה בכותל עצמו, לכשהגעתי אליו (זה כבר אחרי ה"סיפור").
אפשר היה לזהות מיד את הפנים העדינות של הבחורים והאברכים הרציניים, שבאו כולם לכותל, להתפלל על אותה מטרה.
ראיתי אותם מתכנסים איש איש בפינתו. כל אחד והסטנדר או הכיסא שלו וספר התהילים בידו.
אין להם ב"ה צרות. הם לא באו להתפלל על קשיי פרנסה. גם לא על בעיות בריאות. לא שידוכים. הם באו למטרה אחת. להתפלל על 'זמן קיץ' שיהיה מוצלח.
וזה יום ראשון בלילה. מחר בבוקר מתחיל ה'זמן'. עצם הנסיעה ממקומות רחוקים (זיהיתי לא מעט מב"ב), היא טירחה ו'הפרעה', עבור מי שצריך להתייצב מחר בבוקר לסדר הראשון. אבל הצורך הרוחני והכרת הטוב והנצרך שבתפילה, מביאים אותם לכאן, לא לפי חשבון כוחות פיזי ריאלי.
בסמוך אליהם היה אפשר לזהות את הר"מים והמלמדים בחיידרים. גם הם באו להתפלל. על אותה מטרה. האם הם חשבו על הצלחתם או על הצלחת תלמידיהם? בודאי על שניהם.
היתה לי התעלות ושמחתי שנסעתי.
אבל נחזור עכשיו לדרך לכותל.
***
יצאתי מב"ב באוטובוס. נגמרו הזמנים שנסיעה לירושלים ארכה שעה. כיום, עם התיקונים בכביש ועומס הרכבים וכו', אפשר לדבר על שעה וחצי בשקט. להמשיך מכאן עם קו 1 לכותל, זה אומר סיפור של עוד שלושת רבעי שעה. לא היה לי כוח לזה. לכן עליתי על הרכבת הקלה, עד לכיכר ספרא. משם אמשיך ברגל. באתי בגפי. בני ביתי נשארו בב"ב. לא שייך להיטלטל עם הילדים שכבר התחילו את הלימודים וגם לא שייך להתפלל בריכוז כשאתה משגיח על הקטנים.
הגעתי לכיכר ספרא וכבר הייתי מותש, אמרתי לעצמי אכנס לחנות מזון בסביבה, אשתה ואוכל משהו לחזק את גווי ואז אמשיך. כך עשיתי. הזמנתי לעצמי כוס קפה ודבר מאפה. לפתע נעמד בסמוך אלי אדם מבוגר. מבטאו אמריקאי. בידו החזיק עגלת קניות. אני שם לב שהוא ממלמל משהו ספק לעצמו ספק אלי. כשהמלמול ממשיך, אני מטה את עצמי לכוונו, לשמוע מה הוא אומר.
"תוכל לקנות שתיה גם עבורי?" מיד הבנתי שמדובר במקבץ נדבות. עכשיו גם הבחנתי שיש לו איזה שלט על העגלה, בעזרתו הוא כנראה פונה לציבור.
לקח זמן עד שהמשקה החם הגיע. ואז- במחשבה אחת טובה ומהירה- הצעתי לו.
"בבקשה קח את המשקה. זה בשבילך".
האיש אמר תודה, הצטודד לפינה, אך כעבור רגע שב ופנה. שוב מלמול. שוב הטיית אוזן, וזה מה שאני שומע:
"תוכל לקנות לי גם מאפה?- – – "
התחלתי להרגיש קצת לא טוב. זה כבר היה נשמע לי קרוב לסחיטה. הייתי אדם טוב, נתתי לך את המשקה שהזמנתי לעצמי, עכשיו אתה רוצה גם מאפה. אומרים על זה: "נותנים לך אצבע, אתה רוצה את כל היד?"
פניתי אליו בחיוך ואמרתי: "תראה. אנחנו עושים שותפות. הזמנתי משקה ומאפה. המשקה שלך. המאפה שלי. בסדר?
אבל האיש לא הרפה:
"אני רוצה גם לאכול" —
בשלב הזה אני קולט, שעיני ואוזני המוכרים כרויות לדו שיח שבינינו. עובר רגע והם מתחילים להתלוצץ על חשבוני ואני שומע:
"תראה איזה 'פרייאר'. נותן לו שתיה. עכשיו יתן לו מאפה. עוד מעט הוא ירצה שיקנה לו את כל החנות…"
אתה מבין שזה לא עושה לי עודף מוטיבציה. אני מתחיל לתהות ביני לביני, איזה 'מספר' אני אצלו היום… כמה 'קליינטים' הוא כבר דג ברשת שלו.
נזכרתי בבדיחה המתאימה למצבי.
אדם אחד עמד על שפת ים המלח עם חכה שהושלכה למים. עמד ועמד. עצוב ומשמים. עבר במקום תייר. ניגש אל האיש ואמר:" למה אתה עומד כאן עד בוש? לא תצליח להעלות דג אחד לרפואה. בים המלח אין דגים. תשכח מזה".
האיש מישיר אליו מבט עצוב ואומר: "אבל אני חייב להביא דגים הביתה לארוחת ערב. אין לי כסף לקנות בחנות או לנסוע עד טבריה. אז אני עומד כאן".
האיש נד בראשו למי שלהבנתו איבד חלק משפיותו, על רקע מצבו הקשה. הוא שולח ידו לארנקו. מוציא משם שטר של 50 שקל ומוסר לאיש. "שיהיה לך. בשביל דגים לשבת".
האיש נוטל את השטר בטבעיות, מחייך למיטיבו ומשכיל אותו עכשיו ב'מדעי החיים':
"למה אמרת שאי אפשר לעשות כאן 'פישינג'? הנה אתה השלישי להיום…"
כך בערך אני מרגיש עכשיו…
ובכל זאת. נשמתי מקרקשת בקרבי. לא כך חונכתי. המאפה נוחת על שולחני. ההלך עדיין בסמוך. אני פונה אליו ואומר: "קח. גם זה בשבילך".
הוא נראה מופתע. "אולי נעשה חצי חצי? אמרת 'שותפות', לא?"
"לא תודה. אין צורך. תאכל אתה".
באותו רגע אני חושב לעצמי, שהפעם אצא מהחנות בלא כלום. אינני בעל אמצעים, ולקנות שתי מנות זה לא בתקציב שלי. לבסוף הרעב והצמא מכריעים אותי, ואני מזמין שוב לעצמי.
בזמן שאני מחכה למנתי החדשה, 'שכני' החדש מטיב את ליבו ובאותו זמן מספר לי את צרותיו. זו הרצאה של עשר דקות לפחות. את הרוב אני לא מבין. אבל אני מהנהן בראשי. העקרון די ברור. אדם שמזלו לא שפר עליו והגיע לאן שהגיע.
***
זהו. הארוע הסתיים. יצאתי מהחנות. פני לכיוון הכותל.
לא הספקתי לצעוד חמישה צעדים וטלפון מגיע מביתי. רעייתי על הקו.
האם כבר הגעת לכותל?
"עדיין לא. אני בדרך. התעכבתי קצת".
אז תנסה להשיג 'משקה' בדרך, ותבוא לכותל עם 'לחיים' גדול".
מה קרה? על מה 'לחיים'?
היא מספרת:
חיים שלנו רצה לאכול ארוחת ערב. הוצאתי לו לחם מהמקפיא ואמרתי לו שיפשיר במיקרו שתי דקות, כמו שאנחנו עושים תמיד.
הוא הפעיל את המכשיר, אך בטעות נלחץ לו עשרים דקות במקום שתים! מיד אחרי ההפעלה הוא עלה לקחת משהו בקומה השניה. שם שקע לרגע במשחק ושכח מהכל.
כעבור רבע שעה אנחנו מתחילים להרגיש ריח שריפה. מה יכול להיות? זה בטח מהשכנים. לנו אין שום דבר על האש. אבל הריח מתגבר. אנחנו יורדים למטה. חיים מקדים אותי.
הבית כולו אפוף עשן סמיך. מיד הוא נזכר. המיקרו!
באומץ לא מובן, ומבלי להתייעץ אתי, הוא רץ למטבח, חודר דרך מסך העשן, מוציא את התקע מהשקע ורץ בחזרה.
אם הוא לא היה עושה את זה ואם לא היינו מריחים ויורדים לבדוק, מי יודע איך זה היה נגמר?
עד כאן סיפורה של רעייתי.
אני שומע, נעמד ומצטמרר.
זה קרה הרגע. היא מחייגת אלי דקה אחרי שהארוע הסתיים. זה ארך בביתי כרבע שעה. זה בדיוק הזמן- ובאותו הזמן!!! – שאני עמדתי ב'משא ומתן' עם ההלך.
מידה כנגד מידה. לחם תחת לחם. נפש תחת נפש. מעשה החסד שלי בירושלים הרחוקה, הציל את בני ביתי בבני ברק, באותן דקות ממש. הלחם שנתתי לאיש המסכן, הציל את בני מהלחם שהכין לעצמו.
***
אני מדבר איתך עכשיו בחמישי בלילה. חמישה ימים אחרי הארוע. הבית עד לרגע זה מלא בריח חריף של עשן. הוא לא עוזב את הכתלים והכלים. אנחנו לא מצליחים להתפטר.
כל פעם שאני נכנס הביתה בשרי נעשה חידודין חידודין. זה מזכיר לי את המעשה שהיה, על כל חלקיו. אתה מבין שזה עושה לי הרבה מחשבות.
שמעתי פעם מהגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, על יהודי שהוא ניסה להתרים אותו, אך הלה סירב ואף זלזל במצות הצדקה. כעבור זמן קצר הוא נספה בתאונה.
אמר אז הרב זצ"ל: "אפשר שזה היה כך. על האיש הזה נגזר מה שנגזר. מבלי שום קשר אלי ולצדקה שאספתי. אך משמים זימנו לו אותי, כדי שאם ירחם ויכפה את יצרו, ירחמו עליו ויקרעו את גזר דינו. כיון שלא עשה כך נשאר עליו הדין שהיה".
גם אני חושב על עצמי כך. יתכן שנגזר עלי חלילה שיקרה משהו בביתי. אך שלחו לי את הנסיון הזה, כדי שאעמוד בו וכך תתבטל הגזירה, כפי שב"ה היה.
(המודיע 'מדורים')
1/167
וואוו!!! תודה.