תקראו לזה אופטימיות, תקראו לזה שלווה פנימית, תקראו לזה איך שתרצו – אבל התורה בפרשתנו מעניקה לנו עצת זהב אדירה…

ויגע בכף ירכו… על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה

הוא היה אדם אופטימי, ידע לדלג על הבעיות בקלילות. כל קושי שהובא לפתחו, כל בעיה או עיכוב שאיימו להרוס לו את התכניות – היו מתמסמסים ברגע אחד. האחרון שניסה להתעמר בו, זכה להיות ללעג ולקלס באזני כל. גם אכל את הדגים המלוחים, גם שילם וגם יגורש בקרוב מהעיר.

יש לו נפש של חתול, שבע נשמות. כמה שניסו לחסל אותו, תמיד היה מצליח להשאיר אבק. כל מי שניסה לנצח אותו – היה עומד מובס.

מה הסוד שלו? היו שואלים כולם. מאיפה האנדרלין הזה? איך הוא מצליח לבלוע ו'לחסל' את כל היריבים שעומדים מולו, 'לאכול אותם בלי מלח' ולהשאיר להם רק את העצמות.

לא, אין כוונתנו לביבי. זה רק תיאור מצב כמשל בעלמא.וי

*

שאלה גדולה מעסיקה את היקום. איך מתמודדים מול כל הקשיים? היאך מבטלים את כחו ומכשלותיו של היצר הרע? לא אחת נתקלים אנו בהפרעה מסויימת, עיכוב או בעיה שמאיימים לעצור את הכל.

מה עושים? כיצד מתמודדים?

התורה בפרשתנו בעצם מגלה לנו את הסוד: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה".

הספורנו שואל שאלה מתבקשת מאוד: מה הקשר בין זה שהמלאך הכה את יעקב בכף-ירכו, לבין ההוראה שמגיעה מיד אח״כ: על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה?

ומה אם המלאך היה נוגע ליעקב באוזן או בזרת, האם גם אז היה אסור לאכול את האיברים הללו?!

והתשובה מדהימה: "כדי שיהיה ההיזק אשר הורה בנגיעת כף הירך, בדבר בלתי נחשב אצלנו".

במילים אחרות: במקום להתבכיין ולהבהל מהמכה של המלאך בכף הירך, אנחנו יכולים לדלג על הבעיה בקלילות ולומר לשרו של עשו: גם ככה אנחנו לא אוכלים את זה.

חבר בכולל גמר לך את החלב בדיוק כשעמדת להכין לעצמך כוס קפה. אתה יכול להבהל ולקונן חצי שעה שבדיוק עמדת לשתות קפה וה'קצף' שלו כמעט ממש עמד לך על הלשון, ושזה פשוט נורא ובלתי נסלח וכו' וכו' – ואתה יכול לנצח את הבעיה ברגע, ופשוט להגיד לעצמך: "בעצם ממש לא בא לי נס קפה עכשיו".

וברגע אחד הבעיה והקושי שנדמו כ'הר גבוה' (כמו היצה"ר), מתמסמסים והופכים להר של כלום. חוט השׂערה.

*

יתכן שנכון יהיה גם לחנך את הילדים לגישה הזאת, לתת להם את העצה שבמקום להתעצבן ולריב עם האחים/חברים, פשוט ינקטו בפתרון של הספורנו.

ילד לקח לחברו איזה ממתק או סוכריה, הרי שיש פה עצה חינוכית מדהימה, שהילד המובס – לפחות במקרה שהוא לא יכול לנצח פיזית את מי שגנב לו – פשוט יבוא ויגיד בזה הלשון: גם ככה אני לא אוהב את הטעם הזה, או, ממילא אני לא אוכל את ההכשר הזה.

הוי אומר, במקום להצטער ולאכול את הלב מכך שהוא לקח לך את החטיף, אתה ׳מנצח׳ אותו ע״י שאתה מתעלם וממזער את הכאב. ויש פה רווח נוסף, כי בכך אתה גם מוריד ומחליש את ה'תענוג' שלו, שהרי הוא רצה להזיק לך ולא הצליח בכך.

*

תמיד ידענו שהנצחון של יעקב במאבק מול הנגיף של עשו, היה בעיקר בכך, שבעוד הוויכוח שלהם היה השקפתי על רעיונות ודעות, פתאום המלאך משנה את 'כללי המשחק' ו'עובר' לשפת הידים, וזאת משום שנגמרו לו ה'טיעונים' באקדח – מה שאומר שהוא המפסיד המובהק במאבק.

אך כעת מתגלה לנו רובד ועומק נוסף בנצחון המאלף הזה. התורה באה ובעצם מייצרת לנו מצוה קלה שאומרת ליצר הרע: לא פגעת בנו בכלל, שכן אנחנו גם ככה לא אוכלים את ה'מוצר' הזה.

תנסו את זה, זה פשוט מדהים. ואם לא היו הדברים כתובים במפורש בספורנו לא היה אפשר להאמין.

תקראו לזה אופטימיות, תקראו לזה שלווה פנימית, תקראו לזה מה שתרצו, אבל התורה פה מעניקה לנו עצת זהב אדירה: במקום להתמודד ולהלחם עם הקושי והבעיה, פשוט לדלג עליה, למזער ולהקטין אותה, להתעלם ממנה, ובכך להעלים ולמוסס אותה לחלוטין.

במקום להלחם עם הנגיף – פשוט לנצח אותו.