יום חמישי י"ב בניסן תשע"ט
באיזה שלב של עירוב חצרות מברכים על עשייתו?
ברכת המצוות, מברכים אותה לפני עשיית המצוה, ובסמוך לעשייתה. ולכן, המקיים 'עירוב חצירות' על ידי זיכוי פת משלו לכל דיירי החצר – יברך המזַכה, ולאחר מכן יגביה הזוכה, כיון שזמן זה נחשב סמוך לעשיית המצוה. ולכתחילה לא יברך עד שימסור את הפת לזוכה, כי אז יתכן שחל שֵׁם 'כלשהו' של עירוב על הפת, אבל קודם לכן לא חל עליה שם עירוב כלל; והרי זה כמברך על הנחת תפילין בטרם הכניסו בהן את הפרשיות, שבוודאי אינו נחשב כמברך בסמוך לעשיית המצוה.
ואם לא בירך עד לאחר הזיכוי, יברך לפני הנחת העירוב בבית המיועד לו. ויש אומרים שלכתחילה יכול לברך בשעה זו; ויתכן שאף לכתחילה עדיף לברך רק לאחר הזיכוי. וכן מפורש בשולחן ערוך לענין 'עירוב תבשילין'. ויש אומרים שלכתחילה יברך דווקא לפני הנחת העירוב במקום השמוּר המיועד לו בבית זה. ואכן, הנוהג לכתחילה לברך על עירוב חצרות לאחר זיכוי הפת, אין למחות בידו. ואף המברך לפני הזיכוי, רצוי שיאמר את נוסח 'בהדין עֵרובא' (ראה להלן) רק לאחר הזיכוי. ובדיעבד, יכול לברך עד לכניסת השבת, כיון שתחוּלת העירוב היא בכניסת השבת, וטרם הסתיים קיום המצוה.
[שו"ע שסו, טו, משנ"ב פ-פב, שעה"צ ס, וביה"ל ד"ה בשעה; ביאורים ומוספים דרשו, 90]
נוסח 'בהדין עֵרובא' הנאמר בעת עשיית עירוב חצרות
לאחר הברכה על 'עירוב חצרות', אומר: "בהדין עֵרובא יהא שרֵא לן לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית לכל הבתים שבחצר". (= בעירוב זה, יהיה מותר לנו להוציא ולהכניס מהבתים לחצר וכו').
וכשמתקנים גם את מבואות העיר, ועושים 'שיתוף מבואות' – נוהגים לעשות עירוב חצרות ושיתוף מבואות כאחד, ומברכים ברכה אחת על שניהם, ובנוסח 'בהדין עירובא', לאחר "ומבית לבית", ימשיך: "ומחצר לחצר, ומגג לגג, ומבתים וחצרות למבוי, וממבוי לכל הבתים והחצרות שבעיר הזו, לנו ולכל הדרים בעיר הזאת, ולכל מי שיתוסף בה".
ואם מערב עבור כל השנה, יסיים: "לכל שבתות השנה, ולכל ימים טובים". ואין צורך להחזיק את פת העירוב בידו בשעת אמירת בהדין עירובא.
ואם לא בירך ולא אמר 'בהדין ערובא', העירוב חל; אך אם אמר רק חלק מנוסח 'בהדין עירובא' – יש אומרים שהעירוב אינו חל, ויש שמפקפק בדבר.
וכשעושה גם שיתוף מבואות, והזכיר בנוסח בהדין עירובא רק עירוב חצרות, אין שיתוף המבואות חל, שהרי הוכיח בדבריו שאין כוונתו לשיתוף מבואות; וממילא אף עירוב החצרות אינו חל, שהרי חצרות רבות אינן יכולות לערב ביניהן ללא שיתוף המבואות, כיון שאינן פתוחות זו לזו.
[שו"ע שסו, טו, ומשנ"ב פג-פד; ביאורים ומוספים דרשו, 91, 92 ו־94]
האם אשה יכולה לתת פת משל בעלה עבור עירוב חצרות בניגוד לרצונו?
כפי שלמדנו, ניתן לבצע 'עירוב חצרות' על ידי גביית פת מכל דיירי החצר. ההלכות בסימן זה, דנות בנתינת פת מִשֶׁל דייר בניגוד לרצונו, או שלא בידיעתו.
על פי הדעה העיקרית בשולחן ערוך, תיקנו חכמינו ז"ל שאשה תהיה רשאית לתת פת משל בעלה אף בניגוד לרצונו; משום שהימנעות של אחד הדיירים מבטלת את כל העירוב, וחששו חכמים שמא תהיה מחלוקת בינו לבין דיירי החצר, וכדי להקניטם, ימנע מלהשתתף עמהם בעירוב. אולם, לא תיקנו כן אלא באשתו, שהיא כגופו.
ואף באופן שהימנעותו אינה מבטלת את העירוב, וכגון שביתו פתוח גם לחצר אחרת, וכניסתו ויציאתו נעשות בעיקר דרך החצר האחרת – אם הבעל רגיל להשתתף, (דהיינו, שהשתתף בעבר שלוש פעמים, ויתכן כי דַי אף בפעם אחת), בעירוב חצרות בחצר זו – אשתו רשאית לתת פת משלו בניגוד לרצונו, מפני 'דרכי שלום', דהיינו למניעת מחלוקת שתיווצר בעקבות הפסקת ההשתתפות.
ואם הימנעותו אינה מבטלת את העירוב, ואף אינו רגיל להשתתף בו – אין אשתו רשאית לתת פת משלו בניגוד לרצונו; ואם לא הביע התנגדות, אלא שאינו מוּדע לכך – רשאית האשה לתת פת משלו כיון שאנו מניחים שאילו יַָדע, היה ניאות לכך. וראה המשך הנדון בתקציר למחר.
[שו"ע שסז, א, ומשנ"ב א, ב, ג, ד ו־ח; ביאורים ומוספים דרשו, 1 ו־4, וראה שם, 3, 5 ו־11]