הרב ישראל ליוש
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ"… (י יב)
מדוע כתבה התורה לשון שאלה, שואל הצל"ח בפי' למס' ברכות (לג ב), נכון יותר לו היתה התורה כותבת לשון בקשה: 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך מבקש מעמך'… או 'מצוה אותך'…? מיישב הצל"ח עפ"י דברי המדרש רבה (ויקרא כז ב) עה"פ (איוב מא ג) "מי הקדימני ואשלם", שאין אדם מקדים טובה להקב"ה. גם כאשר הוא מקיים מצווה, הרי זה אחר שהקב"ה הקדים והיטיב עמו, אדם מל את בנו אחר שהקב"ה נתן לו בן זכר, הוא מטיל ציצית בבגדו אחר שהקב"ה נתן לו בגד.
כמו"כ, אין אדם בונה מעקה לגגו לפני שהקב"ה נותן לו בית. וכן כל מצוות צדקות ומעשרות הם אחר שנתן הקב"ה מתנות, ואותן הוא מעשר. אם כן, הקב"ה אינו חייב כלום לאדם, ומכל מקום ברוב טובו וחסדו, משלם שכר ליראיו ומקיימי מצוותיו, כאילו שהם הקדימו ועשו לו טובות.
אולם ב'יראת שמיים' אין הדבר כן, הקב"ה לא הקדים טובה לאדם, אלא הוא מעצמו בוחר בבחירה חופשית לירא את ה', וכביכול עי"ז הקב"ה חייב לו, כי הוא הקדים לו טובה, לכן כתבה התורה לשון 'שאלה', 'מה ה' שואל מעמך…', כי ביראת שמים הקב"ה הוא השואל והאדם הוא המשאיל.
ומוסיף הצל"ח, שדווקא נקטה התורה לשון 'שאלה' ולא לשון 'הלוואה', כי 'הלוואה' עניינה שהאדם משלם את תשלום ההלוואה ממקום אחר, כי 'מלווה להוצאה ניתנה' והרי הוא משתמש עם הכסף שהמלווה הלווה לו, אבל ב'שאלה' הוא מחזיר את אותו חפץ שקיבל כפי שהוא, אחר שהשתמש בו ברשות המשאיל.
אם כן, בשכר המצוות שייך לשון 'שאלה', כי שכר המצווה היא המצווה עצמה כמות שהיא, שעל ידה הוא זוכה להידבק בקב"ה, ולכן שכרה רק בעולם הבא, כי רק שם יכול אדם להשיג את הדביקות העילאית שהשיג בעת קיום המצווה, ועל כן מתאים לשון 'שאלה', משום שכביכול הקב"ה מחזיר למקיים המצווה, בדיוק את מה שקיבל ממנו, המצווה עצמה, כפי ששנינו 'שכר מצווה מצווה'.
להלן דוגמא חיה של ירא שמיים בתכלית, שלמרות הקולות שהיה יכול לסדר לעצמו, ופעמים רבות, כביכול, לא היה חייב, הוא ירא את ה' בכל מאודו… בהיותו נער צעיר כבן 18, הוא עבר את מאורעות השואה האיומה. הוא היה 'ניצול שואה', יותר נכון 'ניצל שואה', כי הוא ניצל את הימים המסוכנים והמורכבים, לעזור ולהציל יהודים רבים, שהיו זקוקים נואשות לעזרה. צבע עורו ושערו הבהיר, אפשרו לו להתחזות לגוי. הוא התחפש לכרטיסן ברכבת, ובאומץ רב שכלל חכמה רבה, לא עורר את חשדם של הגרמנים, כי הרי אין יהודים עובדי רכבת. כך הוא נע בחוצות חופשי, עד כמה שהיה ניתן…
באחד ממבצעי ההצלה שלו, הוא נסע עם מזוודה שהיו בה 50 מסמכי הגנה שוודיים מזויפים, ללא שם. הוא הצליח, איכשהו, להתגנב עם המזוודה באמצע הלילה למחנה עבודה, הוא מילא שם שמות של אנשים יהודים שהיו במחנה, וכך לאט לאט, מבלי שתתגלה המרמה, יצאו היהודים אחד אחד מהמחנה, בטענה שזה עתה שלחו להם את מסמך ההגנה. גם לדודתו, סבתי ע"ה, ולבנה, דודי מוישי שיחי', הוא ארגן ניירות מזויפים של גויים, על פיהם הם הוגדרו כפליטים, וכך ניצלו…
תמיד נשא על גופו זוג תפילין, והניחן כל יום. יום אחד, ה'שלישי בדצמבר 1944', הוא עצר במשרוקית שהיתה לו כמתחזה לסדרן בתחנת הרכבת, רכבת מלאה באלפי יהודים שהיתה בדרכה לאושוויץ. בליבה של הפעולה האמיצה הוא נעצר, תיכף ומיד הוא זרק את התפילין מעל גופו, כדי שחלילה לא ייתפס כיהודי. ואותו יום, היה היום היחיד בחייו שלא הניח בו תפילין. בערב הצליח בחסדי שמים להשתחרר מן המעצר, ולמחרת כבר השיג תפילין חדשות והמשיך להניחן בדבקות בכל יום. אך עובדה זו, שיום אחד בימי חייו לא הניח תפילין, לא נתנה לו מנוח, ומאז ועד סוף ימיו היה צם בכל שנה בשלישי בדצמבר…
באחת השנים, אמר לו אבי שיחי': "מדוע אתה צם לפי תאריך לועזי? בקלות אפשר לברר מה היה התאריך העברי של השלישי בדצמבר 1944…". ואכן הבירור העלה שהתאריך העברי היה י"ז בכסלו תש"ה. הוא שמח מאוד על העדכון, ומאז היה צם בכל שנה בי"ז בכסלו. אך מכיון שכנער בשואה היה רגיל ללוח הלועזי, התאריך העברי לא נקבע במוחו, ומידי שנה בתקופה זו, היה מתקשר לאבי לברר מהו התאריך העברי של ה-3 בדצמבר 44.
שנה אחת כשכבר היה זקן מופלג, מעל גיל שמונים, כשהתקשר לאבי לברר שוב את התאריך העברי, ניסה אבי לשכנעו שלא יצום: "למה לך לצום? הרי הרבה אנשים לא הניחו תפילין במשך המלחמה שנים רבות, אתה ברוך ה' זכית להניח בכל יום! יום אחד נאנסת ולא הנחת, למה לצום?! אדרבה, תודה לקב"ה על שהצלחת באורח פלאי מעל הטבע להניח בשאר הימים…!". הוא קטע את דברי אבי, ואמר: "חיים! (שם אבי) תגיד לי מה התאריך העברי! אם לא תגיד לי, אצום כל השבוע!"… בהכירו את האיש, הוא היה מקיים את איומו, ואבי 'נאלץ' לומר לו את התאריך העברי…
היהודי, נשוא סיפורנו, הלך לעולמו זה עתה בירושלים, בן דודו של אבי, הרה"ח ר' משה שטרן זצ"ל, קרוב לגיל 100! מאורעות השואה לא משו מזיכרונו, לא חלילה כדי להתלונן ולהתעצב על ליבו, אלא הוא ביכה את גלות השכינה וביזיון העם היהודי, וכל ימיו לא ישן על מיטה רגילה עם מזרון, אלא על מיטת סוכנות כשעליה קרש דק…
הוא פרסם חלק קטן מפעולותיו בשואה, בספר 'יד ההשגחה בעמק הבכא'. מטרתו בהוצאת הספר, לא הייתה כדי לפרסם את מעשיו וגבורותיו, הספר כולו נכתב תחת שם בדוי, אלא כל עניינו של הספר הוא להוציא מליבם של אלו הטוענים: 'היכן היה הקב"ה בשואה…?!'. בספר הוא מוכיח בצורה ברורה ומוחשית, שהקב"ה ליווה אותו ואת הסובבים אותו על כל צעד ושעל, ויד ההשגחה היתה גם היתה, אף בעמק הבכא…
כבר משחר ילדותו היה מבקש ה'. יראת שמיים פנימית בערה בו, והוא חיזר אחר דמות מיוחדת שתדריך אותו ותסלול לו דרך בעבודת ה'. בדרך פלאית הוא הכיר את האדמו"ר רבי אהרן ראטה זי"ע, בעל ה'שומר אמונים', ודבק בו בכל נימי נפשו, בדרכו ובספריו עד סוף ימיו.
רצונו העז לעבור לישיבה ב'חוסט', וסיפור התקשרותו לרבי אהרן ראטה, לא היטיבו עם אביו שנמנה על חברי 'שבע קהילות'. שהבן שלו יהיה חסיד…?! לא בא בחשבון! הוא קרא לבנו לדין תורה אצל הדיין בעיירתם 'נובה-זמקי', או ביידיש 'נייהייזל', הגאון רבי אברהם שטרן זצ"ל, והוא הכריע ש"הוי גולה למקום תורה", ומותר לו ללכת ללמוד ב'חוסט', אף במחיר שיתקשר לרבי אהרן ראטה… אהבתו לכל יהודי באשר הוא, גרמה לו להפיץ את כל ספרי רבו. הוא הדפיס ספרונים קטנים שקל לשאת אותם בכיס, באלפי עותקים, כדי שכולם יזכו לאור לו הוא זכה.
פעם באתי עם קבוצת תלמידים חוזרים בתשובה, מישיבת 'אהבת אהרן', לטיש ב'תולדות אהרן'. ר' משה פגש אותי, ואחר מילות נימוסין קצרות, והזמנה ל'שלום זכר' של ה'נכד של הנכד' שלו, הוא הבחין מיד בקבוצת התלמידים שלידי. עינו החדה הבינה כי יש כאן 'מבקשים', הוא ריכז אותם באמצע בית המדרש, בלי להתייחס כלל למראה השונה שלהם, סיפר להם מעט על מאורעות השואה שעבר, אך בעיקר הלהיבם לעבודת ה', לתפילה, לאמונה וליראת שמיים. כזה הוא היה, דעתו מעורבת עם הבריות, ובכל הזדמנות 'מכר' את מרכולתו הרוחנית לכל החפצים לקנות.
הוא שמר על עקרונותיו בקנאות יתירה, אך יחד עם זאת ידע שיש אחרים שאינם סבורים כמותו, והתנהל איתם באהבה רבה ובתבונה יתירה. לפרנסתו ניהל חנות מוצרי חשמל. יום אחד נכנסו לחנות שני אנשים, שחזותם העידה שאינם שומרי תורה ומצוות, ושאלו אותו בידידות: "משה! מה ניקח היום…?".
"היום אתם לא צריכים לקחת כלום…" – אמר – "נולד לי הבוקר נכד, מגיע לי מכם הרבה: דמי לידה, ביטוח לאומי, ואני לא לוקח כלום, אז הבאתי לכם מספיק"… מימיו לא נהנה מכספי המדינה, גם תעודת זהות לא היתה לו. הם חייכו בהנאה, ואמרו: "משה! בכל אופן, לא נצא בלי כלום"…
– "נו, טוב, אין ברירה, קחו משם למעלה את המיקסר הזה…". וטרם יצאו, עוד הספיק לדבר גם איתם בענייני יראת שמים, והצורך בשמירת תורה ומצוות. לאחר שיח ידידותי לקחו את המיקסר והלכו…
כשיצאו, שאלתי אותו: "מי אלו? מה היה הדו שיח הזה", "אלו פקחים ממס הכנסה…" – הסביר – "אני הרי לא רושם כלום ולא מדווח כלל, חלילה… מידי פעם הם באים ומעקלים משהו… יש באמתחתי כסף לא ממש כשר, שאיני רוצה ליהנות ממנו, כשלא תהיה לי ברירה והם ירצו דווקא כסף, אתן להם את הכסף הזה"…
הנעימות והחן ששררה בין המעקלים והמעוקל, אפיינה את אופיו המיוחד, עקרוני וחד משמעי – מחד, בלי פחד ומורא, אך נחמד ונעים הליכות – מאידך. אהבת ה' שהייתה בליבו, הקרינה והבעירה גם אהבת הבריות.