המחנך הדגול רבי ליפא זילברמן זצ"ל סיפר על תלמיד חכם גדול שנכנס פעם בלב שבור ורצוץ לביתו של מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ותינה לפניו את צערו על כך שלא זכה לרוות נחת מהילדים שלו, ולמרות שהוא שוקד על התורה כל ימיו, ילדיו לא גדלו ולא צמחו כבני תורה!
הת"ח סיפר להגרש"ז שבניגוד לשבר הגדול שפקד אותו, הרי ששכנו, למרות היותו בעל בית פשוט, זכה לראות רוב נחת מצאצאיו, וכולם עד האחרון שבהם גדלו לבני תורה אמיתיים, עמלי תורה ויראי שמים, מה יכולה להיות הסיבה לכך? – שאל הת"ח השבור את הגאון זצ"ל.
לאחר שיחה קצרה שבמהלכה ניסה הגרש"ז לעמוד על הדרך בה התנהל ביתו של הת"ח, אמר לו שלדעתו הדבר שעמד בעוכריו היה הזלזול המופגן בכבוד הבריות. "גם אני מכיר אותך קצת", אמר הגרש"ז, "וזכורני שלא היתה שיחה אחת שלא ניסית למתוח ביקורת על ת"ח זה או אחר, ועכשיו התברר לי שגם בביתך התנהגת בדרך דומה, והילדים שמעו כל הזמן כיצד הנך מזלזל ברבותיהם, ואם כן מה אפשר כבר לצפות מהם?
"ואילו השכן שלך, אולי הוא באמת בעל בית פשוט, אבל כפי שאני מכירו הוא מקפיד לדבר בהערכה גדולה על כל ת"ח באשר הוא, גם אם הוא אינו משתייך ל'חוגים' שלו, וגם אם האיש שדיברו עליו לא היה ת"ח מפורסם, ידע שכנך למצוא בו את מעלותיו. הילדים שלו שמעו במשך כל השנים דברי חיבה על כל איש יהודי, או משום שהוא קובע עתים לתורה, או משום שגידל ילדים לתורה ויראה, וכל כיוצא בזה, וכך התחנכו להעריך כל גרגיר וכל פירור של תורה. ועל אחת כמה וכמה, שלמדו להעריך תלמיד חכם אמיתי, נזר הבריאה, וכל שאיפתם היתה להלך בעקבותיו, ולגעת בקצות דרכיו".
האבחנה שעשה מרן הגרש"ז, מפורשת היא בגמרא במסכת נדרים (פא,א). הגמרא שם שואלת מדוע לא מצוי הוא שילדיהם של תלמידי חכמים גדלים אף הם כתלמידי חכמים? והגמרא מביאה כמה תירוצים, ואחד מהם הוא 'משום דקרו לאינשי חמרי'. ופירש רש"י: 'שאין נוהגין כבוד לבריות, ומבזין אותן מפני תורה שבהם'. והן הן הדברים שאמר הגרש"ז.
גם את הסיפור הבא סיפר הרב ליפא זילברמן זצ"ל, ומובא בקונטרס שיצא לאור לזכרו:
בשכונה ירושלמית התגוררו שתי משפחות בבניין אחד, דלת מול דלת. שתי המשפחות שלחו את ילדיהן ללמוד באותו חיידר, האבות היו ת"ח, ועקרות הבית ניהלו את ביתן בצניעות, אך התוצאות החינוכיות היו שונות לחלוטין. משפחה אחת הקימה דורות לתפארת, בנין וחתנין רבנן, עמלים בתורה יומם ולילה. ואילו במשפחה השניה שוד ושבר, ילדיהם הילכו בדרכי עקלקלות, עד שהגיעו ממש לבאר שחת, רחמנא ליצלן.
במה נשתנו אלו מאלו? – שאל ר' ליפא. ותירץ:
בבית אחד הושמע כל בוקר פזמון חוזר, לפיו מבקשת האמא מאחד הילדים שיגש לחנוני להביא לחם וחלב, הבן משיב: "אבל אמא – אני מאחר כבר לתלמוד תורה" והאמא מגיבה: "לא נורא, זה יקח לך רק כמה דקות"… ילדי המשפחה קלטו כדבר פשוט, ששקית חלב שווה יותר מכמה דקות של תורה. וכך מדי בוקר נשלחו הילדים למכולת, או גם לצרכים אחרים שלא יקחו "יותר מכמה דקות", על חשבון הלימוד. ואכן, הם היו 'חניכים' למופת, ודבקו בחינוך שהעניקו להם, ולפיו ענייני עולם הזה שווים יותר מלימוד התורה.
המשפחה השניה, לעומת זאת, גם היא היתה זקוקה ללחם ולחלב מהמכולת, אבל האמא אמרה: "משה'לה, אני רוצה שתרוץ לחיידר, ואל תאחר. ובקשר לחלב, לא נורא, נסתדר גם בלי חלב, העיקר שלא תאחר. לך ללמוד את תורתנו הקדושה". החינוך במשפחה זו גילה לילדים שמנעמי העולם הזה אינם שווים להפסד של רגע אחד בלימוד התורה. לכן, גם כי זקנו, לא סרו מהחינוך הזה. מבהיל.
(עלינו לשבח ח"ו)
2/473
