מעשה:
העיירה זוועהיל. גוי שיכור הריח את ניחוחות הטשולנט היהודי מבעד לחלון בית. התפרץ פנימה וכיבד את עצמו בסעודת מלכים, בעוד בעלי הבית שוהים בתפילה בבית הכנסת. לפתע נשמעו רשרושים. זינק הגוי לכיוון הדלת עם פה מלא, וכיוון שנתקל בבעל הבית נבהל, והאוכל נתקע לו בקנה. עיניו התעגלו בבעתה והוא נפל על הארץ שדוד, מת.
היהודי בעל הבית התחלחל מפחד. סיפורי עלילות הדם צפו ועלו במוחו. ועוד מעט ימציאו הנוצרים שיהודים משתמשים בדם לבישול חמין…
כל עוד נשמתו באפו רץ לאדמו"ר רבי שלמה מזוועהיל זצ"ל ועדכן אותו על חומרת המצב. "אני לא רבי", השיב רבי שלמה ופרש את כפות ידיו בתנועה של 'מה אני יכול לעשות'.
"במחילה", העז היהודי, "זה לא זמן מתאים לסלסולי ענווה".
נכנע הרבי ואמר: "שוב לביתך, תניח כפית טשולנט בפיו של הגוי ותראה ישועות".
מיהר היהודי הביתה, עשה כמצווה עליו, והגוי פשוט קם והלך. הנס שהתרחש לנגד עיניו לא נתן לו מנוח, החליט לעקוב אחר הגוי ולראות מה ילד יום.
הגוי צעד לכיוון ביתו, בעוד היהודי מתצפת עליו ממרחק. "איפה היית?" צרחה עליו אשתו כשהגיע, בתוספת קללה הגונה. "אני לא מרגיש טוב, תכיני לי כוס תה", התחנן. והיא בשלה: "כוס תה?! אתה שיכור! נעלמת לכמה שעות! אמרתי לך להפסיק לשתות! כוס תה אתה רוצה?! קח כוס!" – ותוך כדי כך השליכה כוס זכוכית לכיוון ראשו.
הכוס פגעה בול. הוא נפל שדוד. מת.
ואז קלט היהודי: רבי שלמה לא פעל שהגוי ישוב לחיים, אלא שהוא ימות בבית שלו ולא בבית שלי!
למעשה:
בסיפור הזה נזכר אברך שנתקע עם רכבו בכביש ירושלים-ת"א יחד עם בתו ונכדיו הקטנטנים. הוא היה בדרכו מבית שמש לירושלים, ומיד כשהשתלב בכביש כבה המנוע. שיחק עם מפתחות ההתנעה, נעל את הרכב עם השלט ופתח שוב, אך אין קול ואין קשב, וגם אין שום הסבר לתקלה הפתאומית.
הוא נתקע בנתיב השמאלי והנהגים שמאחוריו פרצו בצפירות רמות. משאיות דוהרות ונהגי מוניות עצבניים עקפו אותו מימין. גם המכונאי אליו התקשר לא הצליח לחלץ אותו דרך הטלפון.
בחלוף כמחצית השעה נזכר שהתחייב סכום לצדקה ולא פרע אותו. שלושים ושישה שקלים בסך הכל, אך מי יודע?…
בדיוק אז נזכר בסיפור שהתרחש בזוועהיל ואמר: "ריבונו של עולם, אני מבין שמגיע לי עונש, אבל דווקא פה?… אני מתחייב לפרוע את החוב לצדקה ברגע הראשון שזה יתאפשר, ואף להכפיל את הסכום. אין לי פה את רבי שלומק"ה זוועהילר, אבל יש לי פה אותך, ואני מבקש – לא באמצע האוטוסטראדה…"
נכנס לרכב, התניע כרגיל. הכל פעל כשורה, כולל המזגן, ללא כל רעש, רעידות או רשרושים. עלה הביתה בלב שמח, וכאשר כל הנכדים והפקלאות נחו בשלום, ירד לבד לרכב.
המנוע לא פעל —
('איש לרעהו')
[אם לא היה כותב השורות מכיר אישית את המספר, משוכנע היה שמדובר במעשה שלא היה. אך במכירי קאמינא, ת"ח שיושב על התורה ועל העבודה עשרות בשנים ועולם הדמיון רחוק ממנו].
(יתד נאמן קרח תשע"ה)