ערב ראש השנה של שנת תש"א.
כפור של עשרות מעלות מתחת למינוס, שולט בכיפה במחנה העבודה של סיביר וכופה על כולם, מפקדים ואסירים כאחד, להישאר ספונים בתוף הצריפים ולא להסתכן בקיפאון למוות, בשוטטות מיותרות בחוצות. נראה היה שבדיוק להזדמנות פז זו, המתינה הדמות הצנומה שהגיחה בפתע פתאום מתוך האפילה וניגשה בחשאי לעבר המפקדה המרכזית במחנה.
הימים, ימי מלחמת העולם השנייה. רבבות יהודים מובלים ברכבות המוות לעבר מחנות ההשמדה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו רח"ל. ממחוז למחוז ומעיר לעיר, עברו קלגסי הנאצים ימ"ש ורוקנו את קהילות ישראל ללא רחם. וגם על העיר זמיגראד, בה שכן כבוד וכיהן פאר הרה"ק רבי סיני מזמיגראד זי"ע, לא פסחו תחושות האימה והחרדה. מבעוד מועד נמלט רבי סיני על נפשו יחד עם בני משפחתו, נדד מכפר לכפר בהיחבא, עד שהגיע לעיר ויבריקא, שם קיווה למצוא מנוח לנפשות ביתו, עד יעבור זעם.
לא חלפו ימים רבים ולאחר מנוחה קצרה, קפץ עליהם רוגזם של הרוסים, שאספו את כל הפליטים וברשעות רבה הגלו אותם לסיביר הרחוקה, בתנאים מזוויעים שלא יאומנו כי יסופרו, כאשר רבים נפלו חללים תוך כדי הדרך הארוכה. הם הורדו בעיירה סוסנוב הקפואה, שם עבדו עבודת פרך ובתנאים תת אנושיים, אך כל זה היה בחסד ה', שהרי הודות לכך ניצלו מידם הארורה עוד יותר של הנאצים ימ"ש.
למרות כל הקשיים הרוחניים והגשמיים בעמק הבכא, זכו כל הנוכחים במחנה לשמוע קול שופר בעיצומו של יום ראש השנה. דבר עליו יכלו רק לחלום ולצפות לזכות לו לעתיד לבוא. היה זה בזכות תושייתו הרבה ונחרצותו המוחלטת של אותה דמות עטופה מכף רגל ועד ראש, שניגשה 'לטפל' בפעמון שעמד תלוי בחלון המפקדה המרכזית במחנה, בו השתמשו המפקדים מידי יום ביומו להעיר את האסירים ולהוציאם לעבודה.
החל מכניסתו של חודש אלול – חודש הרחמים והסליחות, התהלך בן זקוניו של הרבי מזמיגראד, הרה"צ רבי אריה לייבוש זצ"ל, אפוף מחשבות נוגות על כך שייתכן שבבוא יום הדין הגדול והנורא, ראש השנה, לא יזכה יחד עם מאות אסירי המחנה לשמוע קול שופר. 'לא יתכן כזאת' לחש לעצמו שוב ושוב, הרי מצווים אנו למסור את נפשנו על מצוות עשה דאורייתא כמו תקיעת שופר. 'היה לא תהיה' סיכם לעצמו האברך הצעיר שלימים האיר את ישראל בצדקותו וקדושתו, 'אעשה כל שביכולתי כדי לזכות לקיים מצוה רבה זו, שהרי רחמנא אמר תקעו'
בבוקרו של יום א' דראש השנה, התפלאו המפקדים לראות את החצר ריקה לחלוטין. נפש חיה לא נראתה בה, כאשר כולם נתונים בשינה עמוקה, על אף שכבר חלפה השעה הקבועה בה היו אמורים כולם להתייצב למסדר היומי טרם היציאה לעבודה. הצצה קלה לעבר המפקדה המרכזית, לימדה אותם שהפעמון המעורר שבור ומרוסק, ויצא מכלל שימוש. 'מה עושים כעת?' שאלו המפקדים איש את רעהו, 'וכי נעבור כעת מצריף לצריף ונעיר כל אחד בנפרד?!'
באותו רגע, כמי שהמתין לכך מבעוד יום, הגיח לעברם רבה של זמיגראד, רבי סיני הלברשטאם עם חצוצרה בידו, בעודו מציע למפקדים לתת לו לנשוף בה מספר נשיפות, בכך יקיץ את כל תושבי המחנה בזריזות. לא חלפו דקות ארוכות, עד שכל תושבי המחנה שפשפו את עיניהם בתימהון והביטו אחד על השני בתדהמה. 'היינו כחולמים' הכתה בהם ההכרה. קולו של השופר ניסר את המחנה מקצה אל קצה: תקיעה, שברים תרועה— ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה..
לימים, חקק הרבי הקדוש מזמיגראד את כל התלאה אשר מצאתו בדרך בהיותו בגלות סיביר. בספרו המופלא 'אריה שאג' כשהוא מסכם במספר מילים את העיקר והתכלית: "בהיותי בסיביר, בימי המלחמה שנה תמימה, הרגשתי דבר פלא, שהימים והשבועות והחדשים חלפו ממש כרגעים". כמו כן, היה מרגלא בפיו, שבעת שגלו לסיביר לקח עמו צידה, את הלכות קידוש השם של הרמב"ם והגה בהן כל כך עד ידע את הלשון של הרמב"ם בעל פה, והיה מוכן ומזומן בכל רגע למסור נפשו על קידוש ה'—
סיפור נועז זה, עמו בחרנו לפתוח את מאמרנו הנוכחי המנסה לגעת בשולי אדרתו העילאית של כ"ק מרן האדמו"ר בעל 'האריה שאג" זצ"ל מזמיגראד, נותן אספקלריה מאירה על דמותו המיוחדת ורבת ההוד של צדיק נשגב זה, שהתהלך בקרבנו עד העשור האחרון, בהאירו את כותל המזרח של עולם התורה והחסידות, באור יקרות מלא זיו ומפיק נוגה, בחן בחסד וברחמים, להשקות צמאי חסידים מנהר היוצא מעדן, בדרך הזהב המיוחדת אשר קיבל מאבותיו הק'.
כדי לקבל תובנות נוספות על דמותו אפופת המסתורין של רבנו, שכל ימיו העדיף להסתתר מעיני הבריות ולעבוד את קונו בהשקט ובטח, פנינו אל מקורבו ונאמנו מאז ימות קדם, האי גברא רבה, הגאון רבי חיים מילר שליט"א ר"מ בישיבת ביאלא ובעמח"ס 'כללי חיים', שפינה עבורנו זמן יקר מסדר יומו העמוס בהרבצת תורה, למען ידע דור אחרון צדיק מה פעל ונחלת תמימים לעולם תהיה.
מן המקדש לא יצא
אחת התקופות הנאדרות בקודש במסכת חייו של רבנו, היא ללא ספק אותן שנתיים תמימות בהן זכה ללמוד בתוך כותלי ישיבת חכמי לובלין, כשהוא עולה מעלה אחר מעלה במסילה העולה בית ד'. כל ימיו ושנותיו היה רבנו מעלה בערגה את זכר הימים הנפלאים ההם, בצלם של גדולי הדור שעמדו בראשות הישיבה הרמה והתוו את מסילת חייו בטוב ובנעימים.
בהיותו תלמיד הישיבה המפורסמת בתלמידיה הגאונים והחריפים, השקיע רבנו את כל כוחותיו בלימוד התורה מתוך התמדה רצופה שעות ארוכות ללא הפסק. בגדול התמדתו לא יצא כלל מבניין הישיבה בלובלין, משך כל אותם שנתיים ימים שלמד בישיבה. בלילות היה נשכב לישון על ספסל בבית המדרש, כדי שברגע שיתעורר יוכל לחזור לתלמודו בלי שום הפרעה. אפילו לימי הרחמים בחודש תשרי, נותר רבנו ללמוד בהיכל הישיבה, ולא נסע אל אביו הק' בזמיגראד.
אירע פעם שרבנו הוכרח לצאת באופן חד פעמי מבניין הישיבה לצורך דחוף כלשהו, אך משהתרחק קצת מבניין הישיבה, כבר לא זכר את הדרך בה חוזרים לבנין.. רבנו נעמד במרכז הרחוב במבוכה רבה, היות ולא ידע לאן לפנות וגם לא ידע כיצד לשאול את העוברים והשבים, היות והשפה הפולנית הייתה זרה לו, לבסוף נכמרו רחמיהם של כמה עוברי אורח ושלחו אותו לנקודת משטרה סמוכה, שם מילאו השוטרים את פיהם שחוק על עלם צעיר זה הלומד ב'אוניברסיטה היהודית' [כך הייתה נקראת ישיבת חכמי לובלין בפיהם של הערלים] ואינו יודע את שפת המדינה. כשהראו לו את הדרך חזרה, התברר שרבנו עמד בסך הכל מרחק של רחוב אחד בלבד מבנין הישיבה.
(המבשר תורני – ט"ו טבת תשע"ז פרשת ויחי)