שמעון טיקוצקי
במבנה קטן ומזוהם באחד מרחובות הגטו היהודי בעיירה דזורין התאספו באותו בוקר כמה יהודים שפניהם חרושות סבל ותלאות. השיחה התנהלה בטונים נמוכים כדי שלא תגיע חלילה לאוזניים בלתי רצויות.
היו אלו חברי הוועד היהודי שמונה מטעם השלטון הרומני לפקח על התנהלות הגטו. מולם ישב יהודי בעל צורה. מעיניו היוקדות נבעו מעיינות של צער ויגון ומפיו נשמעו מילים נוקבות כדורבנות.
על השולחן הועלה מצבם העגום של שני היהודים שנלכדו בידיהם של הסרדיוטים הרומנים באשמה כלשהי. לאיש לא היה ספק באשר לגורלם של שני היהודים. מוות בירייה, אלא מה? אך איש לא ההין לחרף את נפשו ולנסות להצילם. איש לא העז להיכנס ללוע הארי, מלבד יהודי אחד ויחיד – הרבי הקדוש בעל ה'מקור ברוך' זי"ע מסערט ויזניץ, שהוא ובני משפחתו היו בין הגולה אשר הגלתה מרומניה ובוקובינה לחבל טרנסניסטריה הנודע לשמצה.
"חייבים לנסות לשחרר אותם", טען הרבי בלהט שוב ושוב בלי להרפות. אולם חברי הוועד התקשו לקבל את דבריו כמות שהם. "רבי, כל מי שיוצא מעבר לגבולות הגטו מסכן את חייו מיידית", טענו באוזניו שוב ושוב. "חייו של יהודי שווים במצב הנוכחי כקליפת השום. כל חייל זוטר שחולף במקום רשאי לירות בו על אתר בלי שיהא עליו להגיש דין וחשבון למישהו".
אולם הרבי מצדו אינו מוכן לקבל את הדברים והתירוצים. "רבותי, וכי שומעות אוזניכם את מה שאומר פיכם? מדובר הרי ביהודים בעלי משפחות וילדים רכים, איך יכולים אתם לשבת כאן במקומכם בידיעה ששני יהודים עומדים לקפח את חייהם? ששתי משפחות יהודיות עומדות להתייתם ולאבד את משענם בעוד דקות בודדות?"
חברי הוועד זעו על מקומם באי נוחות למשמע דבריו של הרבי, והרבי ואמר: "הרי סכנת המוות הנשקפת לחייכם ביציאה מן הגטו אינה אלא בגדר ספק, ואילו המוות הצפוי לאותם יהודים הריהו מוות ודאי. והרי כלל הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי".
עם טענתו האחרונה של הרבי התקשו חברי הוועד להתמודד. איש לא נותר שווה נפש למשמע הדברים שיצאו מעומק לב. "אנא מכם, בואו עמי", שב הרבי בנועם על בקשתו. "התלוו אלי בדרכי אל המחנה הצבאי וננסה לשחד את הקצינים ולשחרר את היהודים. והיה אם ניתפס בידי החיילים, כי אז יכולים אתם לטעון שהתלוויתם אליי בתוקף תפקידי כרב יהודי כדי לומר עם הנידונים למוות את תפילתם האחרונה עלי אדמות".
ראשי הוועד קמו בשתיקה ממקומם, התעטפו במעיליהם והתלוו אל הרבי לשליחות המסוכנת. בנסי ניסים עברה עליהם הדרך בשלום. אף פטרול צבאי לא חלף על פניהם בדרכם. אך בבואם אל המחנה הצבאי התברר להם לחרדתם כי שני היהודים כבר אינם כאן. "לפני כמה דקות לקחו אותם לבית הקברות הסמוך כדי להרגם בירייה", לחש מישהו באוזנם.
המשמעות המצמררת הייתה ברורה לכולם. "עלינו לשוב במהירות לגטו", התלחשו חברי הוועד היהודי בינם לבין עצמם. "נראה שאיחרנו את המועד, הבה נסתלק מכאן בטרם יבולע לנו".
אולם הרבי הצדיק בעל ה'מקור ברוך' זי"ע אינו אומר נואש. "חלילה, כבר אמרו חז"ל אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים'. יהודים, בואו נרוץ לבית הקברות", קרא במסירות נפש של ממש לעבר מלוויו. "מי יודע, אולי עוד נצליח להציל את חייהם".
כשהתקרבו הרבי ומלויו לבית הקברות נגלה לעיניהם מחזה אימים, המחזה הנורא מכל. שני היהודים האומללים ישבו על הקרקע בפנים נטולות צבע, מולם ניצבו התליינים הרוצחים וכלי ירייה שלופים בידיהם.
הרבי הקדוש לא המתין עוד רגע. ליבו הרחימאי לא עמד במחזה הזוועה שנגלה לעיניו. נשא את רגליו במרוצה תוך סיכון חיים מוחשי והתנפל לרגלי החיילים. "אנא בטובכם רחמו עליהם", הפציר בהם הרבי בקול בוכים. "יש להם משפחות, ילדים וילדות שמחכים להם בבית, אל תעשו זאת. רחמו עליהם".
החיילים הזדוניים לא התרגשו כלל מתחנוניו של הצדיק, חלקם צחקו בקול רם לנוכח המראה המשעשע מבחינתם, אחרים הגיבו לעברו בקול מזרה אימים: "לך מכאן מהר, אחרת נירה גם בך".
אולם הרבי הקדוש אינו מוכן לסגת. "לפחות הרשו לי להתפלל עם הנידונים את התפילה האחרונה", ביקש הרבי מהחיילים. למרבה הפלא, לבקשה הזו הסכימו החיילים. "יש לך כמה דקות להתפלל איתם, ואחר כך תסתלק מכאן ומהר".
הרבי ניגש אל שני היהודים, התפלל עמם וחיזק אותם בדבריו ועודד את רוחם. לאחר מכן ניגש הרבי שוב אל החיילים וניסה לקשור עמם שיחה. כעת לאחר שהצליח לפתוח סדק קל בלבם האטום ניסה שוב לדבר אל לבם ולשדל אותם בכל לשון של בקשה.
"אני רואה שאתם בסך הכל אנשים טובים", אמר להם הצדיק בפקחותו. "אתם לא רוצחים שפלים, אין לכם עניין לעולל רע ללא סיבה. אלא מה, קיבלתם פקודה ועליכם לבצע אותה… הנה" – שלף הרבי מעטפה עבה מכיסו – "יש כאן בידי מתנה קטנה בשבילכם, אבל עשו לי טובה – שחררו את שני האנשים לחיים. מה אכפת לכם, הרי אף אחד לא יידע לעולם אם אכן הרגתם אותם או לא. ויתרה מזו, אם אכן ביום מן הימים תתבקשו להוכיח שאכן ביצעתם את הפקודה, כי אז מוכן אני לבוא ולהעיד כי אני בעצמי התפללתי עם הנידונים למוות את תפילתם האחרונה".
דבריו של הצדיק שנאמרו בנעימות חדרו ללבם המשוקץ של החיילים ופילסו להם דרך לתוך מחשבותיהם. "בסדר", סיננו כמה מהם בשקט. "תן לנו את הכסף, קח את שני היהודים שלך ותסתלקו מהמקום כהרף עין".
את הסיפור הזה סיפר מתוך התרגשות עצומה בנו הגדול של רבנו זי"ע, הלא הוא כ"ק מרן אדמו"ר מסערט ויזניץ זצ"ל במעמד חגיגת היובל לרמת ויזניץ המעטירה בחיפה, אותה הקים ובנה לימים רבנו בעל ה'מקור ברוך' זי"ע, בבואו להעלות על נס את אהבת ישראל שפיעמה בלבו של אביו הקדוש.
"כמה סכנת נפשות היתה באותו מעשה", הפטיר הרבי זצ"ל ברטט, "ואף על פי כן ולמרות הכל אבא זי"ע לא הביט על כלום. רק בצורה זו עלה בידו להציל את היהודים ממוות בטוח. כי אכן בנפשו היה הדבר, מסירות נפש ואהבת ישראל כלפי כל יהודי".
('המבשר תורני')
1/63