סבתא רבתא שלי, 'סבתא בראך', נישאה לפני המלחמה בהונגריה, ולאחר החתונה גרה באזור קרסנה שבהונגריה. בניסי ניסים היא ניצלה מהמלחמה ועלתה לגור בארץ ישראל.
לפני 58 שנה, בחודש אב תשכ"ג, היא נסעה לדירת נופש כדי לאגור כוחות. בשעה שמונה בבוקר בערך שמעה דפיקות. היא התבוננה דרך העינית שבדלת וראתה אישה, לא שומרת מצוות, דופקת על הדלת ממול בעקשנות.
סבתא שלי היתה אשת חסד ופשוט לא יכלה לראות אדם במצוקה. כשראתה שהאשה אינה מפסיקה לדפוק, היא פתחה את הדלת ושאלה: "אולי אני יכולה לעזור במשהו?"
"אני צריכה לפגוש אותה", אמרה האישה על בעלת הבית ממול. "היא לא פותחת לי".
"היא כנראה לא בבית", אמרה סבתי. "תוכלי לבוא אלי בינתיים, ותהיי אצלי עד שהשכנה תגיע".
האישה נענתה ברצון להזמנה. סבתא הושיבה אותה בנינוחות והן התחילו לשוחח כדרך נשים. אחרי כמעט שעה של שיחה סיפרה האישה שהיא מגיעה מהונגריה מאזור קרסנה.
"ההורים שלי נפטרו כשהייתי צעירה מאד", היא תיארה. "הייתי יתומה קטנה, והיתה איזו אישה שדאגה תמיד שיהיה לי מה לאכול. היא היתה קוראת לי והתמסרה אלי בצורה מיוחדת. היא לא נתנה לי רק אוכל. אלא גם יחס, חום ואהבה. כל כך אהבתי אותה. עד היום אני מחפשת אותה ורוצה להכיר לה טובה. לספר לה שלא שכחתי אותה, ושיש לי ממנה זיכרון חי עד היום. פרסמתי בכל העיתונים שאני מחפשת אותה אבל אף אחד לא פנה אלי".
תוך כדי הסיפור התבוננה סבתא בראך בפניה ואז אמרה לה: "עכשיו אני מבינה למה הגעתי בדיוק לכאן, ולמה קראתי לך להיכנס אלי. אני האישה הזאת!"…
"מה, אני לא מאמינה! זה לא יכול להיות. את בטוחה?"
"כן כן. ואני כל כך שמחה לראות אותך, לא פעם חשבתי עלייך, הסתקרנתי לדעת מה עלה בגורלך".
ההתרגשות היתה גדולה מאד. השתיים בכו וצחקו, וכשוך הסערה אמרה האישה: "שני בנים יש לי. שניהם, כמו שאת מבינה, רחוקים מתורה ומצוות. איני יודעת אם הם יגידו קדיש אחרי שאלך מהעולם. אני מבקשת ממך שתדאגי שמישהו יגיד אחרי קדיש. אני אשלם על זה".
סבתי לקחה על עצמה את התפקיד. היא מצאה אברך שיקבל על עצמו לומר קדיש אחריה, וזו נרגעה.
בדיוק חודש לאחר מכן האישה היתה מעורבת בתאונה קטלנית, והיא נפטרה בפתאומיות. הקדיש כבר היה מוכן.
(גיליון השגחה פרטית)