סיפר הרב מיכל שורקין זצ"ל (מתלמידי החפץ חיים): בהיותי בראדין נגזרה עלי גזירת הגיוס לצבא, וגליתי באותה שנה מעיר לעיר למצוא כסף כדי לשחד את הפקיד הממונה על הצבא לפטור אותי מהגיוס.
פעם נכנסתי לעיר קטנה אשר בה כיהן רב גדול בתורה, שהיה זקן מופלג וגאון עצום. נכנסתי אליו ודיברתי אתו בלימוד, ותוך כדי משא ומתן של הלכה הוציא הרב כתב יד של חיבור ענק ומקיף של חידושים על כל ספר מנחת חינוך והראה לי משם חידוש השייך לנידון שדיברנו עליו. למראה הכתבים שאלתיו בהכנעה: האם אלו הכתבים של הרב? השיב לי: "לא, כתב ידה של בתי הוא זה"… כשהבחין בגודל תמיהתי הוסיף והסביר לי: "כאשר באתי לעיר הזאת השוממה מבלי לומדים, לא היה לי עם מי ללמוד תורה, אבל בת יחידה היתה לי, בעלת כשרון גדול, והיא היתה לי לעזר. למדתי איתה תורה יומם ולילה, וזה החיבור שלה".
עוד אני משתאה ומתפלא על הדברים ששמעתי זה עתה, והנה נכנסה בתו של הרב לחדר כשהיא מבוגרת מאוד, שעונה על מקלה. החל הרב בוכה. שאלתי אותו לפשר בכיו, והוא המשיך לספר את המעשה שהתחיל בו:
"כאשר הגיעה אותה בת מצוינת ולמדנית לפרקה, שלחתי מכתב לכל הישיבות שישלחו לי את הבחור המציון שבישיבה בשביל בתי. ואכן הגיע בחור מצוין מישיבה פלונית, ונפגשו בהצלחה, ואז שאלה בתי את הבחור – 'ואיך למדת פשט ברמב"ם בענין טומאת תהום?'… הבחור שכנגדה כלל לא ידע על מה היא מדברת, או אז הגיבה בזלזול: 'וכי אתה הוא שאומרים עליך שהנך הבחור המצוין של ישיבת…?' ויצא הבחור מהבית בבושת פנים.
וכך קרה כאשר הגיע בחור מצוין מישיבה אחרת, שהתגלגלו הדברים עד ששאלה אותו דבר מסוגיות החמורות שבש"ס ואיך למד את הסוגיה… וכך נמשך הענין עם עוד בחורים, עד שפרשו ממנה כל מצוייני הישיבות איש איש לאהלו, ובתי נשארה ספונה בביתה, היא עם מקלה והכתב יד שלה"… כך סיפר הרב בבכי ובלב נשבר. ישמע חכם ויוסף לקח.
(להתעדן באהבתך)