"וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר" (בראשית ל"ט, כ')
זה קרה לפני שנים ארוכות, איש גבה-קומה ובעל מראה רבני-חסידי מובהק, התהלך שלוב זרועות באולם העריכה התורני. כולו מהורהר, פסע בחדר הלוך ושוב ומצחו חרוש קמטים. ניכר היה כי מתעמק הוא בסוגיא הטורדת את מנוחתו. הוא משך מיד את תשומת לבי. המשכתי לעקוב אחריו בהיכל מכון 'אוצר הפוסקים' שב'שיכון הרבנים' בירושלים. בבית גדול זה הגו חברי הכולל על כרכי "אוצר הפוסקים – שו"ע אבן העזר" ועל "אוצרות השו"ת", אשר כל גדולי הדור הקודם סמכו ידיהם עליהם ומהווים בסיס ואבן יסוד לכל רב ופוסק.
אחת משכיות החמדה שהנחיל המכון לכלל ישראל היא ה'כרטסת'. אוסף של מיליוני כרטיסים מסווגים לפי נושאים ונושאי משנה, לפי סדר סימני השו"ע על ד' חלקיו. עמלו עליו צוות של תלמידי חכמים מופלגים, במשך למעלה משישים שנה, בעריכת מאות אלפי מראי מקומות בכל ספרי השו"תים וההלכה. הם אף הביאו לצדם את המובאות והתקצירים לכל שאלה ונידון. ל'כרטסת' זו נשאבו בשעתו רבנים מכל קצווי תבל, שנשאלו שאלות בכל מכמני התורה, ועל שולחנם עלו נושאים כבדים בעניינים חמורים.
הדמות המרשימה עצרה לרגע, הניחה את תיק התפילין תוך כדי מבט מהורהר, ומיד ניגשה ל'כרטסת' והחלה לעיין בריכוז רב ב'מראי המקומות'. לאחר שמצא את מבוקשו, פנה הרב אל ארון הספרים, אסף את הספרים הנדרשים לו, והתיישב לעיין וללמוד בהם בהתמדה. מדי פעם קם וניגש שוב אל ארון הספרים, שלף שו"ת נוסף או כרך של אחד הראשונים והתיישב לגמוא אותו בעיון רב. מבלי משים, נערם הר ספרים גדול-מימדים לידו. שעות על גבי שעות ישב רכון על הספרים. לפעמים התרומם שוב ממקומו, התהלך במחשבה עמוקה הלוך ושוב מספר פעמים, והתיישב בחזרה לעיין בספרים.
בהגיע דמדומי חמה, שעת מנחה, יצא לתור אחרי ה'מנין' שבבית הכנסת 'שיכון הרבנים'. לאחר תפילת ערבית שב לערימת הספרים, ללמוד ולעיין בהם בשקיקה רבה. בתום יום עבודה מייגע, בחיקור וליבון דברי הפוסקים, מצאתי את עצמי בשעת לילה מאוחרת לבדי בהיכל הלימוד. אני והרב המתמיד. דממה שררה. שנינו נותרנו בין כותלי 'אוצר הספרים'. השעון לא חס על שנינו והייתי מחויב לשוב הביתה ולנעול אחריי את המקום. אולם המתמיד לא הפסיק מללמוד, עיניו רצות בין השורות והמראה נפלא. 'איך אפסיקהו מלימודו?', תהיתי במבוכה. כהרף עין עלה בליבי רעיון.
התקרבתי בלאט ליד שולחנו והמתנתי. חלף זמן והוא הרים את עיניו מהספר. "אני מוכרח לעזוב", פניתי אליו ביראת כבוד. "ותפקידי מדי ערב הוא לנעול את המכון. אם הנכם חפצים להישאר, אשאיר את המפתח", התכוונתי למסור לו. "למחרת תחזירו לי אותו". הרב המתמיד הפתיע שוב: "יישר כח, אין צורך לטרוח ואיני זקוק למפתח. צא ונעל את הדלת ולך לביתך בשלווה. אשאר כאן הלילה ומחר בבוקר, כשיגיע הראשון, אצא לתפילת שחרית". נרתעתי לאחור, 'אני 'אנעל' או 'אאסור' מתמיד דגול כמותו?!', חשבתי לעצמי. הנחתי את המפתח על השולחן. "יאות מר לקחת בטובו את המפתח, כדי שיוכל לנעול את עצמו מבפנים ולצאת כשירצה. אני סמוך ובטח שימצא את הדרך וההזדמנות להחזיר לי את המפתח".
למחרת בבוקר הגעתי למערכת ה'אוצר' והאיש נעלם. כנראה כבר פנה להתפלל שחרית. את המפתח השאיר בידי הרה"ג רבי חיים לוי זצ"ל, מזכיר המערכת, שבכל יום הקדים ומיהר לבוא אל בית ה'אוצר' בשעות המוקדמות של הבוקר. יחד עמו בא כ"ק מרן אדמו"ר מספינקא, הגרה"צ רבי מרדכי דוד כהנא זצ"ל, שאף הוא היה מראשי מערכת 'אוצר הפוסקים', ויבדל"ח הרה"ג יהושע ריינמן שליט"א, יו"ר אוצר הפוסקים.
סיפרתי להם על המתמיד המפתיע שפגשתי אמש, שישב עד השעות המאוחרות בלילה ולמד בספרי השו"ת, שביקש שאנעל אותו עד הבוקר, שהרגיעני לאמור שישהה ב'אוצר' כל הלילה ושאני תוהה לדעת מיהו. "אינך יודע?", נענה ר' חיים מיכל בפליאה, "זהו הדיין הנודע הרב וייס מאנטוורפן". והרבי מספינקא הוסיף בשנינות: "האיש שהוציא הרבה אסורים מבתי הסוהר בכל העולם, ועוסק כל ימיו בפדיון שבויים, ביקש ש'יאסרוהו' ו'ינעלוהו' במשמר כל הלילה כדי ללמוד התורה. א נס אז דו האסט נישט צו ג'הערט צו זיין עצה" (נס שלא שמעת לעצתו).
מאז, מדי שנה בימי 'בין הזמנים', חזר על עצמו המראה שבו הגאון רבי חיים יוסף דוד וייס שליט"א – ובכינויו בעולם התורה והחסד 'החיד"ו' – רכון על ספריו יומם וליל. אינו עוזב את השולחן מעת לעת. הוגה בתורה עד אפיסת כוחות ונרדם על שולחנו. רק לתפילות קם ועוזב את ספריו. זכיתי לקרבה ולידידות מיוחדת עמו במהלך השנים, וכעת, בשהותו בבית האוצר, הצעתי לפניו שאלות רבות על השליחות הייחודית שנטל על עצמו, ועל השאלות המתעוררות הימנה.
הכל מודים כי מדובר בשליחות יוצאת דופן, גם בעולם החסד העצום שכונן דורנו בלי גבול ומידה. הוא מגדולי הדיינים באנטוורפן, דומ"צ קהל 'ייטב לב' דסאטמאר, נודע בגאונות מופלאה במכמני תורה ובמיוחד בספריו שו"ת 'ויען דוד' ז' חלקים, 'ויחי יוסף' על הלכות ריבית ועו"ס, בתוכם מתבהרות שאלות רבות בכל מכמני תורה, שהופנו אליו מכל קצווי תבל, ובפרט ממדינות ויבשות שבהן נודדים יהודים שרח"ל התנתקו משורש יהדותם. בנוסף, נודע בצדקת פזרונו עשרות בשנים. ומלבד כל אלו, עוסק במצוות פדיון שבויים באופן אישי, נוסע לכל בתי הכלא ובתי המשפט כדי לחלץ יהודים, מנהל מו"מ מפתל ומייגע עם עורכי דין ובעלי שם עולמי, תוך שמפזר הון רב למצווה זו מכיסו ללא תמורה.
ביקשתי להבין מתוך יראת כבוד והערצה מופלגת, על מה ולמה? מדוע החל להתעסק במצווה זו? לשמוע מ'כלי ראשון' על ההתמסרות בתחום כה מסורג ואפור. וזו לא מלאכה פשוטה! הגאון החיד"ו שליט"א משוחח בנועם-שיח, עטוף מעטה ענווה והצטנעות. מסכם במהירות את 'סיפורי הצבע' וחותר כל העת להעביר את המסר המשמעותי. מוטל עלי, אפוא, לנסות ולבנות סיפור חיים, על ידי השאלות הרבות בהלכה שהתעוררו לו במסעותיו ברחבי תבל – שהוא מראה לפניי – ולצידן את התשובות אין-ספור שכתב בנדודיו 'על כנפי נשרים' מברזל. כך יוכלו הקוראים לעמוד על הסיפורים שמאחורי השו"ת.
בכל זאת, מה גורם להתמסרות כה רבה?
"שנים לפני הפרשה הידועה שבה נעצרו שלושה בחורים ביפן שלא באשמתם והוכנסו לכלא, עסקנו במצווה זו. אולם בפרשה ההיא, נכנסתי במיוחד לעובי הקורה בעקבות בקשתו של הגאון רבי מנדל שפרן שליט"א, וגדולי ישראל שהתחננו להצלתם. כשנכנסתי אל מרן הגר"ש ואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', אמר בתחינה: 'אני מבקש ממך, יהא אשר יהא, אל נא תעזוב את עניין הבחורים. נהל את התיק הסבוך עד לשחרורם'. במטבע דומה אמר לי הגאון רבי יצחק טוביה וייס שליט"א, גאב"ד 'העדה החרדית': 'על ענין זה מותר לחלל שבת'. רבנים נוספים ביקשו שאתערב בעניין, כי איש אינו יודע כיצד יש לפעול בנידון".
מדוע שליחות זו היתה כה מסובכת ומלאת קשיים?
"משום שמי שלא מצוי בעניינים אלו, יתקשה להתמודד עם הסבך המשפטי, במיוחד במדינת יפן הקשוחה, בה השתרגו הבעיות עד למעלה ראש. לדוגמא, שלושת הבחורים עברו מבחן 'פוליגרף'. שאלו אותם 16 שאלות ויצאו דוברי אמת לחלוטין. אך במדינת יפן ישנו חוק, הקובע כי מותר להשתמש ב'פוליגרף' רק לרעת הנאשם ולא לטובתו, משום שהמכשיר מדייק רק ב-92 אחוז. מה נעשה אם כן? היינו במיצר ובצרה.
"ואז היסב אותנו כ"ק האדמו"ר ממונקטש שליט"א, לנקודה שממנה ניתן למצוא פתרון. הוא עצמו נכדו של הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זצוק"ל, שמסר נפשו על פדיון שבויים מידי הפריצים האכזריים – והוא הולך בדרכיו ופועל רבות למען עצורים שהסתבכו במדינות שונות. הוא העלה טענה, שהרי 92 האחוזים המדוברים, מתייחסים כלפי אדם אחד שנבדק במכונה זו. לכן אין המשפט היפני מקבל תוצאות אלו. אבל אם מדובר בשלושה אנשים, שכל אחד מהם יצא דובר אמת על פי הפוליגרף באותו דבר מעשה לכאורה, מוכרח להיות שהם זכאים במאת האחוזים!
"בעקבות כך, ארגן האדמו"ר מסע מיוחד וחשאי ללוס-אנג'לס, יחד עם עורך הדין שלנו, והציג אותנו בפני שני המומחים הגדולים ביותר בארה"ב בנושא 'פוליגרף', וכך התקדמו העניינים ממקום בלתי צפוי. והנה לך הדוגמא לפרטי-תיק, שבני המשפחות לא ידעו עליו כלל, ואינם יכולים להעלות בדעתם כיצד לפתור סבך זה, משום שרק מומחים ומצויים בעניינים אלו, מסוגלים לכך, בסייעתא דשמיא".
האם תנאי הכליאה הינם גורם המשנה את דחיפות העניין?
"בכל בית אסורים, גם אלו שבתנאים לא גרועים, ממש לא נעים להיות, בלשון המעטה. עצם תפיסת שחרורו של אדם, היא בכלל הדברים שפירט הרמב"ם. אך הסבל הגדול בבתי מאסר במדינות השונות, ובתוכן יפן, הוא נורא ואיום. לא ניתן לצאת משם בדעת, אם בכלל נשארים בחיים. ביפן עובדים האסירים עבודת פרך, ממש דומה למה שעשו לאבותינו בשואה האיומה, ה"י. תחילה לא קלטתי במה המדובר, אבל לאחר בדיקה קצרה, התברר לי כי העבודות האלו מתקיימות כשהעצורים יושבים ותופרים בידיים, עם כובע גדול שאי אפשר להסתכל לשום צד. אם תופסים את אחד העצורים שלא עובד, או מסתכל על אסירים אחרים, מניחים אותו בחדר מבודד לשבויים, שם אי אפשר לזוז כלל, ואם חס ושלום מישהו נופל לשם, אין כמעט סיכויים לצאת בלי לאבד את הדעת, חלילה. וכפסע היה שהבחורים עצורי יפן יכנסו לשם, לולי הסיעתא דשמייא הגדולה, ניצלו בעור שיניהם!
"לא אחת היו הבחורים מתעלפים מחוסר כוח, מפני שלא רצו לאכול טריפות. שירותי הכלא לא הרשו להכניס אוכל כשר אל בית הסוהר. למרות שבמצב פיקוח נפש שעמדו בו, יתכן והיה מותר להם לאכול, אך הם סירבו.
"גם כשנפגשנו עם שר המשפטים היפני, לא הצלחנו להוכיח להם שיש לאפשר ולהכניס לעצורים אוכל כשר לכלא, דבר המנוגד לחוק. ובגלל כן, היו האסירים היהודים לוקחים את האוכל שמביאים להם, ומחזירים חזרה לסוהרים כי זה לא היה כשר. הם חיו רק על טעימת ערב. פרי, ירק וכוס מים. חוץ מזה לא אכלו כלום!"
באחת הפעמים, התפרסם שאחד הבחורים יכול להשתחרר מוקדם, אך הדבר אולי עלול להזיק לחבריו. במה היה מדובר?
"היה שלב שבו אחד מהם יכול היה לצאת זכאי ולהשתחרר. אבל לא היה לו לאן. תוקפה של הויזה פג והוא היה ללא כל אשרת שהיה. כלומר, הוא לא יכול לצאת מהמדינה באופן חוקי, אלא רק להסתתר ואז להבריח את עצמו בדרך לא דרך. ומה יקרה לאחר שיתפרסם שהראשון נעלם ויגיע משפטו של הבחור השני? ישפטו אותו כאחד מחבורת עבריינים, שצברה עסקים פליליים עם מבריחי מכס ועוד. כלומר, שחרורו של הראשון יכול חלילה להשפיע על הכרעת הדין בבית המשפט היפני לרעה ולנורא!
"לא פחות מכך התעוררה שאלה מורכבת, כאשר סוכם עם הפרקליטות היפנית שאחד הבחורים יועבר לכלא במדינת ישראל, כפי ההסכם שנחתם בין שתי המדינות. על המדינה השניה היה לכבד את ההכרעה של הראשונה. אולם העסקנים השתדלו בשלטונות ישראל לחלץ את הבחור עוד לפני הזמן הקצוב לו, כדי להקל עליו בכל יום. הדבר גרם לכך שביפן סירבו בתחילה להעביר באופן מיידי את הבחור השני. האם צריכים להתחשב במקרה כזה עם ההשלכות כלפי ה'שבוי' השני או לא?"
מעבר למצוות פדיון שבויים שעליה מותר לחלל שבת, האם עלתה שאלה ספציפית שהסתפקתם בה, וגדולי ישראל הורו לכם מפורשות?
"אחת מישיבות בית שמשפט נקבעה לט' בניסן. זו הייתה ישיבה מכרעת, שבה היו סיכויים גבוהים שיצא זכאי וישתחרר, אבל עדיין היתה שמורה זכות ערעור לתובע מטעם הפרקליטות, ובדרך כלל היא מערערת על הכרעת הדין. תובע רשע זה, דרש שיאסרו את הנער ליותר מעשר שנים רח"ל. המשמעות הייתה כליאה בבית הסוהר Fuchu, הידוע לשמצה בכל יפן. האסירים שם יורדים מדעתם לאחר כשנה וחצי. חלק מתים רח"ל מתוך ייסורים מרים. היפנים רגילים לכנותו 'חור של גיהנום'.
"וכאן התעוררה שאלה, למרות כל ההסכמים להעבירו לארץ ישראל, איש אינו יודע כמה זמן יארך הדבר. אם יצא הנער זכאי במשפטו, אולי יוכל להספיק לעזוב את יפן לפני הגשת הערעור ומעצרו המחודש, כפי הנוהל היפני. האם מותר יהיה לזרז את הנסיעה אפילו ביום שבת קודש – שהוא "שבת הגדול", או בליל פסח, לנוכח הספק שמא יערער התובע, ושמא ייאלץ הנער להיעצר בכלא הקשה, אפילו לתקופה מוגבלת, עד שיועבר לארץ ישראל?
"בנוסף, הבחור שהה שנתיים בבידוד מוחלט בלא לראות אור יום. היציאה הפתאומית עצמה לאוויר העולם, יכולה לגרום לאסיר להלם וסכנה. סידרתי, אפוא, לבחור, יהודי שילווה אותו וישגיח עליו. האם גם למלווה יהיה מותר לנסוע באותו יום שבת גורלי? האם אחרי שיותר לו ללוותו בשבת, יוכל גם לטוס עמו ארצה? הרי סירוב של מלווה לטוס וירידה מהמטוס לפני נעילת הדלתות, עשויים לגרום לאיחור ואסור לעשות כך. ועל כך אמר לי גאב"ד 'העדה החרדית', הגרי"ט וייס שליט"א, שלדעתו במקרה זה מחללין את השבת!".
(נערך מתוך "המודיע" – "סיפור על גבי ציבור" סוכות תשע"ח)
1/661