בתקופת המלחמה נפגש מרן הגר"א קוטלר זצ"ל עם שר האוצר האמריקני מורגנטאר בבקשה לסייע במשלוח כספים למדינות הכיבוש. השר סרב לסייע בפעולה הלא חוקית, וטען שבכך הוא עלול לסכן את מעמדו. מרן הגר"א קוטלר לא שלט באנגלית, הוא דיבר באידיש ויד ימינו ר' יצחק מאיר ביונים זצ"ל שימש כמתורגמן.
"תגיד לו", ביקש רבי אהרן זצ"ל – "שילד יהודי אחד שווה יותר מכל המשרה שלו".
המתורגמן שתק, והשר שאל: מה הרב אמר? המתורגמן המשיך לשתוק, ורבי אהרן הורה לו: "תגיד לו".
בלית ברירה נאמרו הדברים, והשר הגיב: "אם הרב יכול להתבטא כך, הרי שהוא מתכוון באמת. אסייע בעניין ככל אשר אוכל".
באותה תקופה שהו קבוצת בני ישיבה באיטליה הכבושה ע"י הנאצים. הדרך היחידה להצלתם היתה באמצעות המאפיה האיטלקית. מרן הגר"א קוטלר זצ"ל הורה לעטוף חבילת מזומנים ויצא בעצמו להיפגש עם ראש המאפיה.
רבי אהרן דיבר באידיש, והמתורגמן תרגם. לתדהמת הנוכחים, ביקש ראש המאפיה להאזין לדברי רבי אהרן ללא תרגום, למרות שהוא לא הבין כלום. כעבור כחמש דקות קטע ראש המאפיה את רבינו ושאל את המתורגמן. "תכל'ס, מה הרב רוצה ממני?" כאשר שמע באיזו משימה מדובר, בירר עד מתי על המשימה להתבצע והתחייב שיהיה בסדר.
כאשר מסרו לו את ערמת המזומנים, סרב ואמר: "אינני רוצה כסף, אני רוצה ברכה!". הנוכחים נאלמו דום, הרי מדובר באדם שעיסוקו הוא פשע ורצח, במה ניתן לברכו?
רבינו ביקש לומר לו בזה הלשון: "שימות על מיטתו"… גם הפעם השתתק המתורגמן, אך ראש המאפיה תבע לשמוע את הברכה, ולאחריה הגיב בקורת רוח: "כזו ברכה, כזו ברכה!"…
ואכן הברכה התקיימה. ראש המאפיה לא נרצח בגיל צעיר – כמקובל במחוזותיהם – אלא האריך ימים ומת על מיטתו. למדנו מן המעשה כיצד האמת שלו בערה, וגם אדם משפל המדרגה הבחין בה. יצוין שכעבור שנים הגיע בנו של ראש המאפיה וביקש ברכה דומה מבנו רבי שניאור קוטלר זצ"ל.
*
והנה עובדה נוספת: בטבעו היה רבינו רך-לבב ופחד לעלות על מטוס. בהזדמנות מסוימת נצרך לטוס מהארץ לארה"ב דרך לונדון. הגאון רבי אליקים שלזינגר היה אמור לטוס באותה טיסה, ובני המשפחה ביקשו ממנו שירגיע את רבינו במהלך הטיסה.
כבר בשדה התעופה ניגש אליו רבי אליקים, ורבינו פתח בהרצאת שיעור. השיעור נמשך ונמשך עד חצי שעה לאחר ההמראה, כאשר במשך כל הזמן הזה חושב רבי אליקים לעצמו: 'מוזר למה הם סיפרו לי שהוא פוחד מטיסות'…
מיד כאשר הסתיים ה'מהלך' של השיעור, התחיל רבינו לרעוד באומרו: "אוי, אוי, אוי. מען פארט, מען פערט" – נוסעים, נוסעים. כלומר: טסים – "גיט מיר א תהלים" – תן לי ספר תהלים, ולא חדל מלומר תהילים עד אחרי הנחיתה.
סיפור בעל מסר דומה התרחש בקלעצק. היתה קיימת שם דרך קיצור לישיבה, אך דא עקא שניצבו שם שני כלבים אימתניים. כאמור היה רבינו בטבעו רך-לבב, אך כאשר היה בדרכו להרבצת תורה בישיבה לא חשש ועבר דרך שם. ולתלמידים שאף הם פחדו לעבור שם, היה אומר: "אחזו בי ועברו עמי יחדיו" (מובא ב'לב שלום' להגר"ש שבדרון זצ"ל)
(דוד גרוס, מוסף שב"ק יתד נאמן פר' ויצא, בשיחה עם נכד רבינו הגאון רבי יעקב אליעזר שוורצמן ראש בית מדרש גבוה לייקווד)