תקציר הפרקים הקודמים:
בערבו של יום חמישי בשבוע יצא מרנא החפץ חיים לעיר אראני, כדי לטפל בבית התמחוי המחלק אוכל כשר ומבושל לחיילים היהודיים בצבא הצאר. קודם לכן איחר את יציאתו, התענה וערך 'הטבת חלום', לאחר שחזה בחלומו גזירה קשה המרחפת על העיירה ראדין. בבוקר יום השבת פרצה דלקה באסמו של אחד הנוכרים, וכמעט כל בתי העיירה עלו באש למעט 26 בתים, בהם בתיהם של החפץ חיים ובני משפחתו. החפץ חיים יצא לגייס תרומות בוילנא ובערים ועיירות נוספות ושב כעבור עשרה שבועות כשבידיו שלושת אלפים רובלים – סכום קטן מכדי שיספיק לשיקום הבתים הרבים שנשרפו כליל.
לפני שיצא למסע גיוס הכספים לטובת תושבי עירו, שיגר החפץ חיים את רבני העיר האחרים לאזורים אחרים ברחבי אירופה, כדי שגם הם יגייסו כספים לטובת הקהילה שאבדה את כל רכושה. היות שהיתה ראדין מרכז של תורה, נמצאו בה כמה וכמה מורי צדק שהגיעו גם לערים הגדולות מאוד כדוגמת פטרבורג ומוסקבה, שם עברו מבית כנסת אחד למשנהו וקיבצו נדבות לטובת תושבי ראדין שהתפרסמה אז כעירו של החפץ חיים.
באותה העת נותר בנו של החפץ חיים, רבי אריה לייב, להורות הוראה לתושבי העיר שנותרו ללא רב ומורה צדק אשר יורם את הדרך ילכו בה. בלילות היה מריץ מאות מכתבים לאחינו בני ישראל שבכל אתר ואתר ופונה ללבם הרחום כדי שיתרמו מממונם לטובת תושבי ראדין.
לכל עיר ועיירה הגיעו מכתביו של רבי אריה לייב הכהן, ובמכתבים אלו פרש בפניהם את תחנוניו שיואילו לתרום מרכושם ומממונם לטובת בני עירו של החפץ חיים, אשר נותרו מחוסרי כל. ואכן במשך חודשים ארוכים הגיעו משלוחים מיהודי העיירות השונות, בהם סכומי כסף קטנים וגדולים, לצד בגדים ומצרכי מזון בסיסיים שנועדו להגיש סיוע ראשוני לתושבים שאיבדו את בתיהם. בסך הכל קיבצו החפץ חיים ובנו באותם ימים סכום של כעשרת אלפים רובל.
גם יתר בני ביתו של החפץ חיים, אנשים נשים וטף, עמלו ללא ליאות כדי לבשל ולאפות, לחלק ולהשכין שלום בין התושבים שנאבקו על כל פיסת בגד שהגיעה ממרחקים, ועל כל פרוסת לחם שחולקה במידה ובמשורה.
כמו כן דאג החפץ חיים לשכור את שירותיו של רופא מומחה שהובא במיוחד לראדין, כדי לטפל בעשרות מתושבי העיירה שחלו בשל הצפיפות הנוראה בה התגוררו במשך אותם שבועות במעט המבנים ובחצרות שנותרו לפליטה.
כי על אף שהחפץ חיים לא נשא במשרה רשמית כלשהי, ודחה שוב ושוב את הפצרותיהם של תושבי העיר למנותו כרבה של ראדין, בפועל הוא שימש כרב וכפרנס הקהל, ותושבי העיירה הורגלו זה מכבר לסור לביתו בכל עת שנזקקו לעזרה. כעת, כשכל בתי העיירה הפכו למאכולת אש, וביתו של החפץ חיים היה מהבתים הבודדים ששרדו את הלהבות, לא היתה לתושבים כתובת נוספת אליה יכלו לפנות לעזרה.
רק כעבור עשרה שבועות, באמצעו של חודש תמוז, שב החפץ חיים לעירו כשהוא שבור ורצוץ מעמל וטורח הדרך. אמנם היה החפץ חיים מורגל בנסיעות רבות, אך בימים כתיקונם היה מתקדם לאיטו ומוצא לעצמו מנוחה בכל עיר ועיירה אליה נקלע, כשהוא ממלא את רעבונו בשעות ארוכות של לימוד הלכה בעיון, ורק לאחר שנח היטב היה ממשיך ליעד הבא.
לא כן הפעם, כשיהודי ראדין נאלצים ללון תחת כיפת השמים, מאין מקום עבור כולם בבתים הבודדים ששרדו את השריפה הגדולה.
ידוע ידע החפץ חיים, שהחורף בראדין מקדים לבוא וכבר בחודש אלול מתקדרים שמי העיירה בעבים הממטירים גשם זלעפות. עד לאותה עת חייבים תושבי העיר כולם להימצא תחת קורת גג שתגן עליהם מפני סער וסופה. על אחת כמה וכמה דחופה הבנייה לקראת חודשי החורף בהם שורר כפור עז ברחבי ליטא ופולין, והטמפרטורה בראדין צונחת אל מתחת לאפס. בחודשים הללו, בהם מכוסה אדמת האזור בקרח לבן ומחליק, כבר צריכים התושבים כולם להימצא בבתים מוסקים היטב, שאם לא כן, עלולים הם חלילה לקפוא למוות.
כששב החפץ חיים לביתו, וראה כי בנו רבי אריה לייב מיטיב לנהל את הטיפול בצרכי הרבים, התפנה סוף סוף לחזור לתלמודו כאשר אוותה נפשו.
ביקש רבן של ישראל לישב בשלווה, אבל לא ארכו הימים וצרה נוראה התרגשה על ביתו...