"וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ" (במדבר י"ז, כ')
בשעתו למדתי בכולל אברכים מעלה, והתעליתי בהתמדה. לא היו לי בעולמי אלא ארבע אמות של הלכה, וברוך השם לא חסרתי דבר. אחת שאלתי מאת השם, שבתי בבית השם כל ימי חיי.
בוקר אחד זכיתי לביקור. פלוני הגיע, והציע משרה תורנית.
מיאנתי לשמע, מה לי להכניס צווארי בעול זה.
הזכיר מאמר הגמרא: "כל הלומד תורה ואינו מלמדה, דומה להדס במדבר" (ראש השנה כג ע"א). אם ביכלתך להעניק, חיב אתה להעניק. נתנו להדס ניחוח, כדי שיהנו ממנו.
הטענה טענה, בקשתי שהות לשקול בדבר.
אחר הצהרים הגיע אדם אחר, והציע הצעה אחרת. אמרתי לעצמי: "מאי דקמא" (כתבות סז ע"ב), מה דבר זה שארע לפני עתה שלא הייתי רגיל בכך (רש"י). יש לשים לב לאתותים, וכשאתונו של בלעם נהגה שלא כדרכה פעם ושתים ולא הבין שמאותתת לו, אמר: "חטאתי כי לא ידעתי" (במדבר כב, לד), אי הבחנה בכך תחשב לחטא (ספר חסידים אות קנג), ומצריכה ודוי: "על חטא שחטאנו לפניך בלא יודעים" ("עקדת יצחק", שער פב).
הובטחנו שכל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל (שמות רבה ג,ח). קמתי ועליתי לירושלים, אל הגאון הצדיק רבי אליהו ראט זצ"ל.
רבי אליהו היה מיקירי קרתא דשופריא, והיה דגמה חיה למאמרם ז"ל (סוטה כא ע"ב) שאין דברי תורה מתקימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: "והחכמה, מאין תמצא" (איוב כח, יב). עם כל גדלותו, ואולי בגללה, היה משמשו בקדש של הצדיק המופלא רבי שלומ'קה זוויהלער זצ"ל, כמעט לא זזה ידו מיד רבו, וגם לאחר פטירתו היתה דמותו לנגדו תמיד, וכל ארחותיו על פיו. הוא התגורר בבתי אונגארין, בסמיכות לדירת הורי, והערצתיו מילדותי. פניתי אפוא להועץ בו.
קבלני בידידות כדרכו. התענין, ושמח לשמע שברוך השם הכל כשורה. ספרתי מדוע באתי, והרצינו פניו. "אלו דיני נפשות", אמר. והבהיר: "הגמרא (עבודה זרה יט ע"ב) דורשת את הכתוב (משלי ז, כו): "כי רבים חללים הפילה", זה תלמיד שלא הגיע להוראה [והוא חלול וריקן] ומורה. "ועצומים כל הרוגיה", זה תלמיד שהגיע להוראה [והוא עצום ורב] ואינו מורה. ועליו דרשו ("תפארת ישראל" אבות פ"א מי"ג): "ודלא יליף", שאינו מלמד, "קטלא חיב"!
כשאפשר, חיבים. וכשעדין לא, אסור. ומנין לי לדעת מה מצבך? אוכל רק לספר לך ספור" –
כך הסיר את העל מצוארו, והעבירו אל הספור…
כשנפטר הצדיק רבי נתן דוד משידלובצא נכד היהודי הקדוש זצ"ל, נתנו בני העדה עיניהם בבנו הצדיק רבי יצחק יעקב מביאלה זצ"ל, שסרב לקבל את ההנהגה. כתב לו זקן צדיקי הדור הצדיק רבי יעקב אריה מראדזימין זצ"ל: גם אני סרבתי בשעתו [לאחר פטירת רבו הצדיק רבי אברהם משה מפשיסחא זצ"ל] להפצרת בני העדה, עד שראיתי בזהר הקדוש (ח"א יא, א) שרבי פנחס בן יאיר הלך לבקר את חתנו רבי שמעון בר יוחאי, והודיעוהו שהלך עם תלמידו לשדה [הגאון מוילנא זצ"ל כתב (לקוט על האידרא, פרשת נשא), שהיו לומדים בשדה, כי בבית שהתנהגו בו לא כשורה או שנתערב בבניתו משהו גזל, שורה בו רוח טמאה ומונעת השגת קדשה!]
יצא לחפשו, והיכן יבקשו. ראה מרחוק להקת צפרים מעופפת מעל מקום אחד, הבין שהם מצלים על החבורה הקדושה מחם השמש. פנה לשם, ומצאם.
שאל את חתנו: האין בכך משום צער בעלי חיים, לקבע צפרי דרור במקום אחד.
ענהו: הרי לא בקשנו זאת, ממרום שלחום, ואין אנו רשאים לבעט במתנתו של מקום. אף אתם אינכם רשאים להרחיק את הפונים ולסרב להנהיג ("מאמר מרדכי, ברכה משלשת" מערכה ג ד"ה ואני הכותב).
"אבל", הוסיף, ופניו האדימו ולהטו, בכל פעם שנזכר ברבו הקדוש החל לבכות בדמעות שליש. "אבל, אם תחליט לקבל אחת ההצעות, אמר לך מה שאמר הרבי" –
"הרבי אמר, שבכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת "אשריך", להמוני יהודים –
למנהיגי עדה, לרבני בתי כנסת, לראשי ישיבות, למגידי שעורים, למלמדי תינוקות –
ולמנהלות, ולמורות ואף לגננות. לכל מי שעוסק בחנוך.
שנאמר: "קח לך את יהושע איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" (במדבר כז, יח). מהו "קח לך", וכי נצטוה לטענו על כתפו. אלא, כתב רש"י, קחנו בדברים, אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום. וכך גם בנשיאים, נצטוה ללקחם בדברים, לומר להם אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום (רש"י במדבר יא, טז). כל מי שעוסק עם בניו של מקום, אשריו! "הודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא" (רש"י שם כז, כב).
אבל, אמר הרבי הקדוש –
אבל יש, שהקדוש ברוך הוא אומר להם פעמים "אשריך"! ומי הם –
תאר לך, שיש רבי גדול, דער גערער רבי איז גענוג גרויס, זו היתה לשונו. הרבי מגור גדול דיו, הלא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת רעשו ממנו. ותאר לך שזכה לבן, ממשיך השושלת, ועשו לו פאות, איזו שמחה. והיה פונה לאחד האברכים, וממנהו להיות מחנך בנו. איזו התרגשות, ממש "וגילו ברעדה". איזו אחריות הטלה על כתפיו. איך היו כל מעיניו בקדום התלמיד. מצד אחד במדה הראויה. ומצד שני, ככל האפשר. איך היה דואג לשמח בכל התפתחות, ולהתמודד בחכמה ובהבלגה במשובות נעורים.
והעוסק בחנוך נערים ונערות, אם הוא רואה את צאן מרעיתו כעדרו של מקום, אשריו. ואם הוא רואה כל אחד ואחד כבנו יחידו של מקום, פעמים אשריו!
נטל את ידי ואמר בהתרגשות עצורה: "אהרלה! אני מבקש ממך בתחנונים –
אם תאות לקבל את ההצעה, תהיה מבני ה"פעמים אשריך"!
אל תותר על אף נשמה! כולם בניו של מקום, כל יהודי בכל יחיד.
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". לא רק כנגד הבן החכם!
זה ריגש כל כך! נזכרתי במה שספר הרבי מסטריקוב זצ"ל בשם זקנו הקדוש זצ"ל. ידועים דברי המדרש (שמות רבה ב, ב) שהקדוש ברוך הוא בחן את משה בצאן. שגדי אחד ברח לחרשה, ועקב אחריו. הגיע לבריכת מים ושתה. אמר לו: צמא היית ועכשו עיף אתה, הרכיבו על כתפו והחזירו לעדר.
ושאל: אם היה זה מבחן, לכאורה נכשל בו –
עזב את כל העדר, והלך אחרי גדי אחד!
וענה, שהמבחן היה לראות האם יודע הוא, שהעדר מרכב מגדיים בודדים, ויש לעקב אחר כל אחד…
והספור לא מסתים כאן.
חזרתי לבני ברק, ובדרך החלטתי להלין את ההחלטה, לא לענות מיד. למחרת הגעתי לכולל, ואברך מהכולל של הגאון רבי מיכל פיינשטיין זצ"ל בא להועץ בי. מה ראה לפנות אלי דוקא, אין לי מושג. הייתי אברך כמונו, ואפלו לא מהכולל שלו. הכל מן השמים. ספר שהוא בן למשפחה אמידה, ואביו תומך בו ביד רחבה שישב וילמד. והוא לומד ומתעלה, ברוך השם. ומקבל פניות רבות להיות מגיד שעור. הוא דוחה ודוחה, אבל לאחרונה התעורר בו ספק. אולי אינו נוהג כשורה, שהרי כבר אמר הגאון רבי חיים מוואלאז'ין זצ"ל שהאדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחרים בכל מה שיוכל (הקדמת "נפש החיים", במסגר).
עניתי: "אלו דיני נפשות", ונדהם. אך משנתי היתה סדורה. סחתי לו כל מה שארע עמי אך אמש.
נרעש, ואמר: יש לי קרבה משפחתית עם הרבי מסלונים, ה"נתיבות שלום" זצ"ל שהיה – מלבד גאונותו וצדקותו, יראתו ואהבתו – איש חנוך מופלא. אועץ בו.
נפלא, ברכתיו בהצלחה.
כעבר ארבעה ימים חזר. ספר שהיה אצל הרבי, והרבי חקר על מצבו מצד אחד, וההצעות שמציעים מצד שני. לבן את הענין מכל צד, ויעץ מה שיעץ. ספר לרבי מה שאמר הגאון הצדיק רבי אליהו ראט בשם הרבי מזוויהל. נרעש הרבי: "כך אמר?! הרי אנו מכרים ותיקים. שמעתי ממנו מאות אמרות, ואמרה זו לא שמעתי, אני חיב לברר את הדברים!"
מהר להפגש עם רבי אליהו, ושמע זאת מפיו –
שב לביתו, וחזר שוב ושוב על האמרה, באזני כל איש חנוך.
הבה נהיה מבני "הפעמים אשריך"!
(מתוך 'מקרבן לתורה' – הגדה של פסח)