הרב יעקב סירוטה
"וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (בראשית ל"ט, ב')
שני סוחרים, מחסידיו של האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמר זי"ע, נקלעו פעם לוויכוח כספי על הון עתק. מדובר היה על סכום אדיר ששניהם טענו כולו שלי.
מה עושים בעלי דין יהודים כאשר מתגלע וויכוח? הגיעו להתדיין בבית הדין. בית הדין דן בעניינם ולאחר דין ודברים חייב את אחד מבעלי הדין להישבע. אם ישבע – יזכה בדין. הלה רצה להימנע משבועה, ונכנס אל הרבי ר' יואליש לבקש עצה.
אמר לו הרבי כי אין שום עצה, אלא אם כן יוותר על הסכום לבעל דינו.
ניגש אפוא המחויב שבוע אל בעל דינו ודיבר עמו כך: הן, אני יכול לזכות בכל הסכום אם רק אשבע, אמנם אינני רוצה לישבע, אם כן, אולי נגיע להסכם כזה: את כל הסכום עליו נסוב הדין, נעניק לרבי, שיעשה עמו את צדקותיו הגדולות, והאמת והשלום אהבו. הרי ממילא הרבי מחייב אותנו כל תקופה להביא סכומים גדולים לצדקה, כך ניתן את הסכום הזה ויהיה זה הצדקה שלנו בתקופה זו.
בעל הדין השני הסכים, והשניים הודיעו לבית הדין שהחליטו להעביר את כל הכסף אל ידי הרבי.
הימים היו אז ימי האימים שלאחר מלחמת העולם השנייה והרבי עסק אז בפעולותיו הכבירות להצלת נפשות, פעולות שהוצרך עבורם להון תועפות.
לאחר מכן, הגיעו השניים אל בית הרבי, כשכל אחד מהם מבקש לקבל את היישר כח על התרומה האגדית. השניים נכנסו לחדרו של רבי יואליש, ושם התפתח לו הוויכוח מחדש, זה שהיה צריך לישבע אמר כי הוא זה בעצם שתרם את כל הסכום היות והיה יכול לזכות בו בשבועה, ואילו בעל דינו טען כי בסופו של דבר הרי בית הדין לא פסקו שהכסף שלו וממילא הרי שהתרומה היא שלו.. בקיצור, התגלע הוויכוח מחדש. זה טוען כולו שלי וזה טוען כולו שלי.
רבי יואליש בפקחותו העצומה אמר אליהם: ראו נא, חז"ל אמרו ש"מצווה גוררת מצווה". כלומר, מי שמקיים מצווה אחת הרי היא מגלגלת אליו וגוררת אותו לקיים מצווה נוספת. כעת כך, מי משניכם שיוסיף על הסכום שנתרם עוד סכום אחר, סימן שבאמת המצווה הראשונה שייכת לו, כי הלא היא גררה אותו לקיים עוד מצווה…
גאונותו בחסד הייתה מבהילה ממש. עשרות סיפורים מופלאים אודות חכמתו הגדולה איך להועיל לאלו אשר זקוקים לעזרה, מתבדרין בספר דברי הימים. אבל לצד גאונותו הידועה ופקחותו המפורסמת, הייתה בו גם מידה של תמימות מפליאה, תמימות שכמובן נבעה מחכמה אצולה.
היה פעם אחת שנכנס אצלו יהודי והתאונן במר נפש כי צרור של צרות עדו עליו. הוא סיפר כי בעיות רפואיות שונות ומשונות תקפו את מרבית בני הבית, והשאר חולים במחלות נפשיות. ביתו על סף פירוק. הוא הוסיף בבכייה כי אין לו יום אחד של נחת וכי כל כולו אפוף מכאובים, ומעל כל צרותיו חופפת הצרה הגדולה של חסרון כיס. אין לו במה לכלכל את ביתו…
רבי יואליש הסכית ועיניו מלאו דמעות השתתפות בשאת צרותיו הגדושות של היהודי. כדרכו, פתח את מגירתו והוציא חפיסה גדולה של שטרות בערך מכובד והעניקה לאיש, שיוכל להביא מעט רווחה אל ביתו השבור.
עיניו של האיש אורו, הוא נטל את החפיסה והלך לדרכו.
בצאתו רכן הגבאי אל הרבי ואמר לו: "האיש הזה הוא רמאי מופלג. אף אחד בביתו אינו חולה בשום מחלה, והוא עצמו אינו זקוק לחסדים. יש לו די והותר, יש לו פרנסה מכובדת וכולם בריאים ושלמים. סתם רצה לחמוס מקופת הרבי…"
הרבי נשא עיניים מלאות שמחה אל הגבאי הרותח מזעם, ואמר אליו: "יישר כוח! יישר כח! אין לך מושג כמה הרגעת אותי! ליבי כמעט ולא עמד בזה, שיהודי נאלץ לעבור מסכת שאול קשה כל כך! וכעת אתה מודיע לי שברוך השם הכל בסדר אצלו… הודו לה' כי טוב!"
שום טרוניה, שום רמז של כעס על מעשי המרמה הנבזי שנעשה כאן. רק אושר צרוף על עוד יהודי שב"ה אינו מסובב בייסורים כפי שחשב…
1/969