כאשר הגיע מרן הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל להתגורר ברמת אהרון כרב השכונה, התגלעה שאלה יום יומית, ממונית, של 'דריסת רגל'.
האפשרות הקצרה להגיע לבית הכנסת המרכזי של השכונה, הייתה לעבור דרך החניה שבין שני בניני מגורים, לחצות דרכה ולקצר את הדרך, האפשרות השניה הייתה להקיף ולהאריך את הדרך בכחמישים אחוז.
רוב תושבי האזור קיצרו ועברו דרך החנייה והחצר, ובכך חסכו זמן, כוח וטרחה, בחום ובקור.
אך הרב לא עבר בשום אופן. גם בזמני חולשה לא העז לעבור דרך החצר, ולמרות שאמרו לו כי השכנים אינם מקפידים.
באומרו: אני חושש שמא השכנים לא מסכימים בלב שלם אלא מפני כבודי. וגם אם יסכימו לי, אחרים ילמדו ממני, ולהם אין רשות.
כיון שראו את טרחתו באריכות הדרך, כמה פעמים ניגשו אליו השכנים מהבניינים הללו ואמרו לו כי הם נותנים לו רשות לעבור דרך החצר. אך המשיך לטרוח מאד בהליכתו, גם אחרי האירוע מוחי שלקה בו ואחרי התקפת הלב.
כשנחלש עוד יותר, והיה ברור כי השכנים מרחמים עליו עד מאד, וכעת אפשר שיסכימו בלב שלם, נענה למנות שליח שיגש אישית לכל שכן מהמתגוררים בשני הבניינים שביניהם יש את המעבר, ויבקש רשות (מפי השמועה, כי הבקשה הייתה – 'רשות כללית' לא רק לו, אלא גם לכולם, כי הרי ילמדו ממנו).
שנים רבות היה לו בביתו סוכה קטנה בעיקר לשינת הלילה, ובחצר הקים סוכה גדולה לבאים בצל קורתו ולבני המשפחה המורחבת המגיעים לסעודות החג, ולא הסכים שיוציאו מרפסת על ברזלים, למרות שהשכנים הסכימו, באומרו: אולי לא מסכימים באמת ורק מפני כבודו הם נותנים את הסכמתם. בזקנותו ממש אמרו לו שוב שהשכנים מסכימים בלב שלם ושאלו אותם שוב, רק אז הסכים שיוציאו ברזלים.
יום אחד, אחרי שכבר קיבל רשות, אחד השכנים הניח על מקום המעבר פסולת בניה, וכדי לעבור, היה צורך לפסוע כעשרה פסיעות הצידה/ימינה לתוך החצר, כדי לעקוף את המכולה עם הפסולת, ולשוב לדרך הישירה מול בית הכנסת. הוא מיאן להיכנס אלא הסב את הדרך (כרבע שעה הליכה בשבילו בימים ההם).
באחת ממוצאי השבתות, מוצאי שבת חרצו לקדש את הלבנה בחצר 'בית הכנסת צא"י', וכדי לראות את הלבנה היו צריכים ללכת לצד, ולהיכנס לחצר אחרת בבניין הסמוך לבית הכנסת. הרב לא הסכים לדרוך בחצר של השכנים, על אף שלא היו שם זרעים, שתילים או דשא, כלום – חול ואבנים. הרב אמר כי יקדש את הלבנה בזמן אחר. והלך לביתו.
(מילה בסלע)