"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח')
בילדותו נסע הגרב"צ פלמן זצ"ל יום אחד מבית הוריו שבתל-אביב לבני ברק, והיה זה בדיוק ביום בו התקיים מעמד הנחת אבן הפינה לישיבת פוניבז', וכך נקלע למקום האירוע.
"מרן הרב זצ"ל עמד בראש ההר", תיאר הגרב"צ לימים, "ומרן החזון איש זצ"ל עלה ההר והגיע עד מקומו של הרב, וכששניהם עומדים בפתח הבור התחילו ליצוק את אבן הפינה ליסוד הבנין. הציבור כולו התאסף מקרוב להביט במחזה הגדול הזה – – – והנה מרנן ה'חזון איש' והרב מפוניבז' פורצים בבכי, יוצקים ובוכים… שניהם עומדים זה לצד בוכים בכי רב, כילדים קטנים שעומדים וממררים בבכי.
"הציבור שהתקבץ סביבותיהם כשראה כך, לא נשאר אדיש ברגשותיו, וכולם פרצו אף הם בבכי, עד שהמעמד כבר לא היה נראה כמעמד שמח ומרומם של הנחת אבן הפינה אלא כמו לוויה טראגית רח"ל, שכולם עומדים בוכים.
"לאחר שסיימו את הנחת אבן הפינה אמר ה'חזון איש': 'אנשים חושבים שעל ידי דמים – כסף, בונים ישיבה, אבל צריך לדעת שהאמת היא שישיבה בונים על ידי דמים – דם של מסירות נפש, ועל ידי דמעות של תפילה'".
לאחר שנים אמר הרב מפוניבז' כמה פעמים להגרב"צ: "דע לך, הישיבה עומדת לא על יסודות של טיט ומלט, אלא על הדמעות שבכינו אז בעת 'הנחת אבן הפינה', הדמעות הללו הם היסודות של הישיבה שלנו".
(שלמים מציון)