השומע יחיד או ציבור שעונים 'אמן', ואינו יודע על איזו ברכה, או איזה חלק בקדיש, הם עונים - לדעת השולחן ערוך, רשאי לענות עמהם, ולדעת הרמ"א אסור לענות. ואם שומע אדם שמסיים ברכה במילה "תפילין", ואינו רואֵהו, ואינו יודע אם על של יד הוא מברך או על של ראש (למנהג האשכנזים שמברכים גם בעת הנחת תפילין של ראש), וכן אם נכנס לבית הכנסת ושומע את העולה לתורה מסיים את ברכתו במילים "נותן התורה", ואינו יודע אם זו ברכה שלפני הקריאה או שלאחריה - רשאי לענות אף לדעת הרמ"א, כיון שיודע שעונה אמן על מצות התפילין, או על נתינת התורה. [סעיף ח וס"ק לא; ביאורים ומוספים דרשו, 51-52]

אין להשתהות בין אמירת הברכה לעניית 'אמן' יותר מ'תוך כדי דיבור' (הזמן הנדרש לאמירת 3-4 מילים), ואם השתהה יותר מתוך כדי דיבור - לא יענה אמן, כיון שזו 'אמן יתומה'. ויש אומרים שכל עוד לא הפסיק השומע בדיבור, רשאי לענות אמן; ויש אומרים שכל עוד לא התחיל המברך לומר עניָן אחר, כגון ברכה נוספת, רשאי השומע לענות אמן. ובקדיש - אם הש"ץ מאריך בניגון במילים "ואמרו אמן", יש לענות אמן לפני שיסיים, כיון שהמילים שעליהן נסוב האמן - מסתיימות במילים "בעגלא ובזמן קריב", "דאמירן בעלמא", וכיוצא בהן. [סעיף ח, ס"ק לד-לה; וראה ביה"ל ד"ה מיד; ביאורים ומוספים דרשו, 59; וראה שם 55]

ברכה שאדם מחויב בה - אסרו חכמים לענות עליה 'אמן' אלא אם שמעהּ באופן שניתן לצאת בו ידי חובה. והברכות שבחזרת הש"ץ אינן נחשבות כברכות שכל המתפללים מחויבים בהן, מאחר וכבר התפללו בלחש; אך יש אומרים שכיון שתיקנו חכמים שהש"ץ יחזור על התפילה אף כשכולם התפללו בלחש, נחשבות ברכות החזרה כברכות שמחויבים בהן כל המתפללים, ועל כן לכתחילה יש להקפיד לשמוע לפחות את סוף הברכה - ובלאו הכי מצוה להקשיב לכל ברכות החזרה מתחילתן ועד סופן - אך בדיעבד יענה אמן אף אם לא שמע את כלל את הברכה; ולדעת הרמ"א (ראה לעיל) צריך שידע על איזו ברכה עונֶה. [סעיף ח, ס"ק לא ו־לג, וביה"ל ד"ה וזה; וראה עוד בביה"ל שם]