שמעתם על מה שקרה לר' שבתי פרנקל אחרי שהשיג במאמצים מרובים ובעשרות אלפי שקלים את כתב היד של הרמב"ם?
"כשנהיה לי שחור בעיניים. לא שחור, בעצם, צבעוני, נזכרתי באסון של ר' שבתי פרנקל"
מאת: יאיר וינשטוק
"היה זה לפני שעשרים וחמש שנה" – סיפר לי רב נכבד. "הכנתי בעמל רב עבודה תורנית יסודית. שקדתי על מלאכתי. ההתפתחות המסחררת של עולם המחשוב, והנגזר ממנו: המאגרים התורניים הממוחשבים, טרם הגיעו לרבע מממדיהם כיום. הייתי צריך ללכת מבית כנסת אחד למשנהו, לחפש בספר ועוד ספר, הלכתי מאוצר ספרים לאוצר ספרים. כתבתי יצירת פאר תורנית בנושא מעניין. כן, על דפי A4. עם עט ונייר. בלי מחשב. ללא העתק אחד. לא חשבתי על הצורך לשמור עותק נוסף.
"לפני חמישים שנה, כאשר מכונת הכתיבה הייתה דומיננטית בעולם הכתיבה, אנשים תקתקו כל מסמך על ארבעה ניירות שביניהם היו דפי נייר פחם (קופי). וכך כל אות שמכונת הכתיבה המסורבלת הנציחה על הנייר, נחרתה בבית אחת על פני 4 עותקים ואפילו יותר. תלוי בחוזקה של מכונת הכתיבה. אבל לפני כחצי יובל שנים, זאת הייתה התקופה שבין לבין – מצד אחד העולם כבר עבר למחשבים, אבל עדיין לא כמו היום. כך שהמסמך שכתבתי היה ללא עותק אחד. הגעתי הביתה מלא סיפוק עם ניילונית ובתוכה למעלה מעשרים עמודים כתובים משני צידיהם בשורות צפופות-צפופות. זאת הייתה תוצאה של למעלה משבועיים עבודת פרך של לימוד איסוף וכתיבה.
"הנחתי את הניילונית על השולחן בסלון ונחפזתי לבית הכנסת לתפילת מנחה וערבית ולימוד קצר. אך כאשר חזרתי מבית הכנסת לאחר שעה, אני מעיף מבט אל השולחן ונעשה לי שחור בעיניים.
"בעצם לא שחור. צבעוני.
"ילדה אחת שהייתה בבית וראתה את הניילונית הגדושה בדפים התפלצה מהשעמום, מהגוון הכחול האחיד של הנייר. מה זה? שום צבע יפה? שום מדבקה חגיגית?" הילדה לקחה את הדפים וטיפלה בהם בחום, באהבה, עיטרה כל עמוד בשפע של צבעים מקופסת לורדים צבעוניים שקיבלה מהוריה, במדבקות בנצנצים… היא העניקה לדפים המשעממים האלה הרבה חיות, וצבע. בקיצור, אני עובר עמוד אחרי עמוד על העבודה המושקעת שלי ומרגיש את הקרקע נשמטת מתחת לרגלי. לא קריא! שום דבר לא שרד את ידיה של העוסקת במלאכה.
ה'מחבלת' שהרסה את העבודה שלי הייתה לא אחרת מאשר בתי בכורתי. ילדה בת 4 שעולם המושגים הילדותי שלה היה קצת שונה משל אבא שלה. חשתי נחשול אדיר של כעס נורא מתכדרר במעלה גרוני.
"רציתי להשתולל ולצעוק. לפרוק ים של זעם וחרון אך לא היה לי על מי.
"הבייבי סיטר שהייתה עם הילדה בבית, לא הייתה מודעת לדפים שהבאתי ושמתי על השולחן. ואפילו אם כן, היא בעצמה – ילדה קצת יותר גדולה – לא הבינה דבר בערכה של עבודה תורנית מושקעת. והבת שלי לא הבינה מדוע אבא לא שמח עם כל הקישוטים המתוקים שנוספו לדפים שהיו ממש מתים וכעת נהיו כל כך יפים ומלאי שמחה…".
▀
כולנו נתקלים מדי יום במשהו שמרגיז אותנו. ניסון הכעס הוא ניסיון שאנחנו מתמודדים אתו יום יום. מה אתם עושים כאשר מישהו עשה לכם משהו שמעלה את חמתכם עד להשחית?
סיטואציה כזאת אותה ציירנו כעת אינה נדירה. מה עושים עתה? איך מגיבים?
להתעלם ממה שקרה, היא לא צורה נכונה של התמודדות. יען כי הכעס קיים ומקנן בפנים עמוק, ואם נחניק אוו כעת, הוא יבעבע ויתפרץ בעוצמה של 10 מגה-טון בעוד כמה שעות או ימים או שבועות.
אז מה עושים? מתעלים את הכעס.
הכעס הוא אנרגיה אצורה בנפש. אנרגיה יכולה לפרוץ ממקום אחר. ולא בצורה של הר געש יורק לבה ואש ועשן אלא בצורה של פעילות חיובית. אנשים שיכלו לקרוס תחת מפל של רגשות שליליים תיעלו אותו לעשיה חיובית והגיעו לתוצאות מבורכות.
ולפעמים, מה שמצנן ומרגיע את הכעס, הוא להשתמש בסיפור דומה שקרה למישהו אחר, ובעוצמות הרבה יותר גבוהות, וללמוד מתגובתם של אחרים.
אסון בכוס קפה
עולם התורה של היום חב חוב של כבוד לדמותו של רבי שבתי פרנקל זצ"ל ומפעל הרמב"ם שלו. 'רמב"ם פרנקל' הפך לנכס צאן ברזל של כל הישיבות והכוללים ושידד כליל את פני הלימוד ברמב"ם בדפוסים הקודמים שלו המלאים שיבושים, שגיאות דפוס וטעויות למכביר. הרבה כבר נאמר ונכתב על פלפולים שלמים לתרץ קושיות וסתירות מרמב"ם על רמב"ם, כאשר לאחר שיצא לאור 'רמב"ם פרנקל', התברר כי לרבות מן הקושיות כלל לא היה בסיס מכיוון שהגרסה הנכונה חסכה את השאלה שלא התחילה. הרב פרנקל השקיע רבות בכל התחומים כדי להשיג את הגרסאות השונות והעתיקות ביותר ולא חסך בממון כדי להניח את היד על כתבי יד בני מאות שנים ובלבד שכל שורה מודפסת חדשה תהיה מזוקקת שבעתיים.
והנה נודע לו כי במצרים, במוזיאון של קהיר, נמצא כתב יד יחידאי של הרמב"ם עצמו. קונטרס שלם של הלכות הנמצאות בספרו היד החזקה, עם הגרסה הנכונה ביותר.
מאותו רגע ואילך לא ידע הרב פרנקל רגע אחד של מנוחה. הוא ריכז את כל המאמצים להשיג את כתב היד שייתן ללומדי הרמב"ם את הנוסח המדויק ביותר של כמה וכמה הלכות, ומי יודע כמה רווח תורני צפוי עולם הלומדים להרוויח מכך.
בסופו של דבר ואחרי עשרות אלפי דולרים שעברו לידיהם וכיסיהם של אישי השלטון במצרים, היה זה לא אחר מאשר שגריר מצרים בישראל דאז, מוחמד בסיוני, שהביא את כתב היד השמור ומסרו לידיו של הרב פרנקל.
אפשר לתאר את ההתרגשות האדירה של הרב פרנקל כאשר אחז בידיו את כתב היד העתיק, הקדוש, והעיקר, הנכון והמדויק ביותר. הוא החזיק בו כפי שמחזיקים בתינוק שנולד לאחר שלושים שנות המתנה, כפי שיהלומן אוחז ביהלום הקוהינור. הוא נכנס אתו לחדרו הפנימי כדי לשזוף את עיניו בשכיית החמדה.
כתב היד היה צריך לעבור תהליך של צילום בשיטות מיוחדות המתאימות לנייר במצב כה רגיש של סכנת התפוררות, ואחר כך פענוח של כל אות ומילה.
בחוץ המתין אחד מעוזריו של הרב פרנקל בכיליון עיניים. גם הוא בער כולו מתשוקה בלתי נכבשת לראות את כתב ידו הקדוש של הרמב"ם עצמו. לא העתק ולא צילום. את הנייר הזה מילא בשורות שורות, לא אחר מאשר רבנו ומשה בן מיימון!
חסר סבלנות לחכות עד שהרב פרנקל יסיים לעבור על הדפים, הקיש בדלת. הרב פרנקל פתח לו והעוזר שאל בשקיקה גדולה. "אולי אני יכול לראות את כתב היד?"
"בשמחה רבה", ענה הרב פרנקל.
העוזר נכנס לחדר.
עד כאן הכל בסדר.
אבל האיש לא נכנס לבד. בידיו הייתה כוס הקפה השחור החזק והרותח שלו…
כמה מוזר וטראגי הוא מפגש בין נוזל שחור ששמו קפה חם לנייר עתיק ובלוי. סב מזוקן.
איך בדיוק התהפכה הכוס בדיוק מעל הדפים, זאת לא נדע לעולם. בימי חייו לא שתה הרמב"ם קפה, אבל כעת בסיומו של תהליך סיבוב הכוס בזווית חדה מעל כתב היד, נפגע כתב היד שלו והתוצאה הייתה קטלנית.
הנייר שהיה כפי שציינו במצב של טרום התפוררות, הפך לדייסה שחורה. הוא נהרס בן רגע וכל כתב היד שטרם צולם ונסרק – נקבר לנצח תחת 150 מ"ל של נוזל חם וכהה.
מה אתם הייתם עושים במצב כזה?
אין אפילו תיאור של מינימום מתבקש, כי התגובה המינימלית היא לכל הפחות פיטורי העוזר לאלתר. צעקות וצרחות לא היו בעולמו של הרב פרנקל איש מעודן ואצילי. אבל גם נסיך-אדם כמו רבי שבתי פרנקל יכול לכעוס ולרתוח מזעם מול אסון שכזה. חוסר זהירות מזעזע של עשר בסולם ריכטר!
מילא אתה רוצה לראות את כתב היד? אבל למה להיכנס עם הקפה ביד?! ריבונו של עולם!
הרב פרנקל אפילו לא כיבד את העוזר ההמום והקפוא מרוב בהלה במבט נוקב. הוא פשוט נעלם מהחדר לשלוש דקות. לאחר שלוש דקות הוא חזר ובידיו כוס קפה חדש, חם ורותח ופנה אל העוזר בשלווה: כמדומה שלא שתית את הקפה שהכנת לך…
לנצח את הפרא
לימים נשאל הרב פרנקל איך הצליח לכבוש את כעסו. כיצד זה לא השתולל מרוב זעם על האיש שהרס בן רגע אוצר יקר שאין לו תחליף, ששם לאל את כל הסאגה של השגת כתב היד. ששלח 50 אלף דולר לפח הזבל בגלל חוסר מחשבה מינימלית.
והוא ענה בשקט: "אם אחרי כל המאמצים שעשיתי, קרה מה שקרה, הרי זה אות ברור משמים שלא רצו שכתב היד הזה יודפס. העוזר שנכנס עם הקפה היה שליח ההשגחה הוא אדם חכם ויודע את כללי הזהירות המינימליים, ואם ביד שלו הייתה כוס קפה, כך רצה ההשגחה העליונה".
"אם הרב פרנקל לא איבד את העשתונות ולא כעס על העוזר שלו שגרם לו נזק הרבה יותר גדול מאשר הבת שלי גרמה לי, והוא לא התפרץ בכעס" – סיים אותו רב שסיפר לי את הסיפור שקרה לו לפני שנים רבות, כאשר אותה ילדה קטנה שרצתה לשמח את אביה היא כיום כבר אמא לילדים בני אותו גיל… "הרי אני בוודאי ובוודאי יכול לשלוט על עצמי. ניגשתי לבת שלי שציפתה למילה טובה מאבא שלה על העיצוב החדשני שהעניקה לעבודה האפורה שלו חסרת הייחוד והצבע, ואמרתי לה במאור פנים 'איזה יופי. כל כך יפה צבעת את הדפים'. "
הפעוטה צהלה מאושר.
"בימים הבאים הייתי עסוק עד למעלה מראשי בשחזור המאמר שנמחק-נקבר תחת הררי צבע ומדבקות. ישבתי מחדש עם כל הספרים ומכיוון שעיקרי הדברים היו חקוקים במוחי, הרי שלאחר כמה ימים היה המאמר כולו משוחזר במאה אחוז ושמא עוד אפילו טוב יותר.
"הוא הוגש לאן שהיה צריך להגישו וזכה לעלות על שולחן מלכים, מאן מלכי רבנן".
והעיקר, אף אחד לא כעס.
רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו. ובמבחן הזה של שליטה על יצרים וטבעים מולדים ניצח האדם את ה'עיר פרא אדם יוולד'.
(בקהילה)
1/684