הרב יעקב הייזלר
כידוע, בדורות האחרונים פשטה בעולם התורה והחסידות ההנהגה בימי השובבים, ששמה את הדגש בעיקר על הוספה בלימוד התורה והתחזקות בתפילה, ובייחוד עוררו על לימוד התורה ביגיעה בכל הכוחות. וכבר התבטאו צדיקים, כי ניתן לעשות תעניות וסיגופים בלימוד התורה גופא, שכן כשהאדם מתייגע בתורה ברציפות ונאבק ומתגבר על יצרו, נחשב לו כסיגוף אמיתי המשבר את תאוותיו ורצונותיו החומריים.
בישיבות רבות נהוגים בתקופה זו סדרי לימוד מיוחדים של שעות רצופות ללא הפסק, כאשר ראשי ישיבות ומשפיעים מציינים בהתפעלות את ההשפעה העצומה של הדבר, עד כדי כך שישנם בחורים שתקופה זו מחוללת מפנה מהותי ושינוי כביר בכל חייהם הרוחניים.
בשיחה מיוחדת שקיים הרב יעקב הייזלר מ'המבשר תורני' עם המשפיע הגה"ח רבי ישראל יהודה אהרנסון שליט"א לקראת ימי השובבי"ם (ויחי תש"ע), התמקד הגה"ח שליט"א בין השאר במעלה המיוחדת של לימוד שעות רצופות ללא הפסק, ואף הרחיב בדברי עצה והדרכה לחפצים לנהוג בדרך זו.
"ללמוד מספר שעות ברציפות זה אכן לא מהדברים הקלים", אומר הרב אהרנסון, "אך יש עצות מעשיות שעשויות להקל על מי שלא רגיל בכך. אני אומר לבחור, שלא יקבל על עצמו מיד בתחילת ה'סדר' ללמוד שלוש או ארבע שעות ברציפות, שאז יהיה לו קשה לעמוד בזה ואף ייראה עליו כהר גדול מדי. אלא, שיקבל על עצמו ללמוד רק חצי שעה או שעה ראשונה ברציפות, ויסכים בלבו שאם יצטרך לעשות הפוגה קצרה – יעשה כן ואח"כ ימשיך הלאה. ואז, בגמר החצי שעה הראשונה שהצליח לעמוד בזה, יקבל על עצמו עוד חצי שעה ברציפות, וכך ימשיך הלאה. או אז יראה שיצליח במשך הזמן ללמוד מספר שעות ברציפות. הסוד הוא, כאמור, שלא יקבל על עצמו בפעם אחת ללמוד ברציפות מספר שעות ארוכות, כי אז ספק גדול אם יוכל לעמוד בזה
"לפני שנים רבות שמעתי מהמחנך המשפיע המפורסם הגה"ח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל, משגיח דישיבת חידושי הרי"ם, סיפור נפלא על אחד מזקני חסידי גור שהתגורר בעיר לאדז' שבפולין. שם בלאדז' היו עשרות שטיבלאך של חסידי גור, ואותו זקן היה גר בקצה העיר, והיה מכתת רגליו מדי יום מהלך של כשלושת רבעי שעה, כשהוא מדלג על עשרות שטיבלאך בדרכו, כדי להתפלל דווקא בשטיבל שבו מתפללים בני גילו וחבריו. ר' גד'ל היה מתאר את מסירותו של אותו זקן, שנהג כך שנים רבות בעקשנות, ואף החום והקור הנורא לא הרתיעו אותו בשום פנים ואופן. פעם ניגש אליו אחד מחשובי החסידים ושאלו בכנות מדוע הוא מכתת רגליו מדי יום מהלך כה רחוק, וכי היכן כתוב בזוה"ק או ב'שפת אמת' שיש עניין להתפלל דווקא עם החברים?
"אותו חסיד ענה לו: אמנם זוה"ק אינני לומד, וכן בשפ"א לא מצאתי שיש עניין לכתת רגלים להתפלל דווקא עם חברים, אך אני יכול להעיד שמעולם לא הלכתי מהלך של שלושת רבעי שעה ברצף. תמיד בראשית דרכי אני מחליט שאני הולך רק כמה בניינים, עד בית החרושת הסמוך לביתי, שזה מהלך של כמה דקות בלבד שכלל אינו קשה לי. ואז אני רואה שיש לי עדיין כח, אז אני אומר לעצמי – אלך רק עוד ארבעה בניינים עד לצומת הסמוך, ואם לא יהיה לי כח אתפלל בשטיבל שם. ואז שוב אני אומר לעצמי – ודאי אני יכול עוד ללכת מרחק של כמה בניינים ספורים… וכו' וכו'. וכך אני הולך כל פעם רק קצת, שאת ה'קצת' הזה אני ודאי יכול ללכת, ויוצא שאני הולך שבע פעמים 'גורנישט' [כלום]…
"המשגיח ר' גד'ל זצ"ל התלהב ביותר מנחישותו של אותו זקן, וקנה רעיון זה כמוצא שלל רב והפכו למסר חינוכי לצעירי הצאן וכסיסמא חינוכית יסודית בעבודת ה', אותה היה מספר בהתלהבות כדוגמה לדרך שעל ידה ניתן להעפיל לדרגות גבוהות בתורה ובתפילה. והיינו, שבכל פעם נאמר לעצמנו שנלמד ברציפות כעת רק עשרים דקות בלבד ולא יותר, וכשנגמור את העשרים דקות, שזה ממש לא הרבה זמן, נמשיך עוד עשרים דקות, ונמצא שבצורה זאת נוכל ללמוד במשך הזמן סדרים שלמים ללא הפסק.
"גם החיד"א כותב באחד מספריו על הנהגה נפלאה בה נהג על מנת שיוכל ללמוד ברציפות. ידוע שהחיד"א, מלבד גדלותו בתורה, כיהן גם כשד"ר ולצורך כך היה נוסע ברחבי העולם ואף היו לו עסקנויות רבות עם הציבור. לאור זאת פחד שמא יפריעו לו האנשים ברציפות לימודו, וכותב כי תמיד נהג להחליט שכעת הוא הולך ללמוד רק כחצי שעה ברציפות, שבמהלכה לא יפסיק ויהי מה. ואחר חצי שעה, אם אף אחד לא הגיע אליו, הוא מקבל על עצמו שוב חצי שעה ברציפות. וכך הצליח ללמוד זמן רב ברציפות.
"כדוגמא הזאת שמעתי על אברך אחד מקרובי המתגורר בארה"ב, הנוהג כל השנה ללמוד סדר ממושך ורצוף של כשבע שעות. פעם פגשתי אותו ושאלתיו איך הוא מצליח לשמור על קבלה זו כל כך הרבה שנים בעקביות ונחישות שכזו. אותו אברך ענה לי לתומו כי הוא לא התחיל בשבע שעות ברציפות, אלא התחיל בחצי שעה ברציפות, ואז כשראה שהוא מצליח לעמוד בזה, הוסיף לעצמו עוד חצי שעה, וכך עוד ועוד, עד שבמשך הזמן הגיע לשבע שעות ברציפות.
רעיון דומה שמעתי על אחד מבעלי התשובה המפורסמים, כיום מרביץ תורה נודע בארה"ק, שסיפר כי בראשית דרכו כשהחליט לחזור בתשובה היה קשה לו עדיין להיגמל מאחת התוכניות בתקשורת בה היה רגיל לצפות מזה שנים רבות במוצאי שבתות. אך הוא מצא עצה מעניינת כיצד להיגמל מכך. בכל פעם שהסתכל, החליט שהוא מתרחק עם הכורסא כרבע מטר ממקום מושבו, עד שבמשך מספר שבועות התרחק מהמכשיר מרחק של כמה מטרים, עד שהגיע עם הכורסא לקיר החדר, משם ראה הכל בטשטוש גדול. לאחר שבוע החליט, שאם הוא יכול להיגמל באיכות הראיה, הרי שכעת ינסה להתרחק גם בכמות, וכל שבוע יעבור רק לחמש דקות עם הכורסא לחדר הסמוך. וכך במשך תקופה הוסיף מחמש דקות לעשר דקות, עד שבסופו של דבר נגמל לגמרי. וכל זה בצעדים איטיים אך עקביים.
"בדומה לזה שמעתי פעם מהרב אליעזר סורוצקין הי"ו מנכ"ל 'לב לאחים', סיפור על בני זוג שהגיעו לסמינר שאורגן ע"י לב לאחים, כשבסוף הסמינר השתכנעה האשה לחזור בתשובה ואף להתחיל לשמור שבת, ואילו הבעל לא השתכנע. והנה לאחר זמן הוא שומע על אותו בעל שנהפך למרצה לבעלי תשובה. לפליאתו כיצד קרה הדבר, סיפר לו הבעל:
מאז הסמינר הראשון החלה אשתי להדליק נרות כל ערב שבת. אני, שלא הסכמתי לדרכה, ניגשתי לנרות השבת ובהפגנתיות הצתי מהם סיגריה, רח"ל. החלו כמובן לפרוץ בעיות בשלום בית, ובלית ברירה ניגשנו לאחד המדריכים של 'לב לאחים' וסיפרנו לו על הבעיה שפרצה בביתנו. המדריך הציע לי שאכבד את רצון אשתי לכל הפחות בשעה שהנרות דולקים, ואתאפק אז מלהדליק סיגריה. ואכן כך עשיתי.
"אלא, שבהתחלה הדליקה אשתי נרות קטנים הדולקים שעה קלה בלבד, אך במשך הזמן התחילה להדליק נרות ארוכים יותר הדולקים מספר שעות, עד שנהייתי עייף ונפלתי למיטה בליל שבת ללא סיגריה. לאחר תקופה היא התחילה להדליק נרות נשמה, הדולקים עשרים וארבע שעות, וכך במשך תקופה, עד שנוכחתי לראות שאני אכן יכול לוותר על סיגריה בכל משך השבת. ולמעשה, זו בעצם הייתה הסיבה העיקרית שבגינה חששתי להתחיל לשמור שבת, אך כשנוכחתי שאני מסוגל לשמור שבת – התחלתי לעשות זאת בשלימות, וכך בשאר המצוות.
"כאמור, סוד הדבר היה בכך שאט-אט הוסיפה האשה בגודל הנרות, ואז נוכח הבעל לדעת שהוא אכן יכול להתאפק עוד ועוד שעות. והוא אשר דיברנו, צריך ללכת בהדרגתיות ובאיטיות, ובכך נוכל בעז"ה לראות הצלחה רבה אף בדברים שלא חלמנו שנוכל להגיע אליהם".
2/268