על קנאות ושלום מראב"ד העדה החרדית הגר"מ שטרנבוך שליט"א
אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לא ו'
מגיד שהיה פנחס שקול כנגד כולם, ומפני מה הלך פנחס ולא הלך אלעזר? אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי בת צור יגמור. דבר אחר שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו שנאמר "והמדנים מכרו אותו", ומנין שהיתה אמו של פנחס משל יוסף? שנאמר מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"ז, ומזרע יוסף שפטפט ביצרו…. מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"ז.. רש"י
נראה בביאור עומק הדברים, שהשבטים טענו שפנחס לא פעל מחמת קנאות לכבוד השי"ת אלא מחמת מידות רעות ששמח על ההזדמנות שנפלה לו לרצוח, וזהו מה שאמרו "שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה", והיינו שמקורו ושורשו של פנחס בלתי טהור – שהוא נכדו של יתרו – ובוודאי הוא נולד עם המידות רעות של זקנו שפיטם עגלים לעבודה זרה, וא"כ אינו 'קנאי' אלא 'מושחת', וכנגד טענה זו באה תשובת הקב"ה שהוא מיוחס לאהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וא"כ מה שהרג את זמרי אי"ז ממידות רעות והשחתה אלא אדרבה מחמת מידת השלום שהיה טבוע בו, שרצה להשכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן בירכו הקב"ה במידה כנגד מידה במידת השלום, ואמר "הנני נותן לו את בריתי שלום".
אכן לכשנתבונן בדבר נראה כאן דבר נפלא, שאע"פ שבאמת זקנו של פנחס היה פגום – שהרי פיטם עגלים לעבודה זרה, מ"מ העיד עליו הקב"ה שהוא נקי לגמרי ולא נשאר אצלו רושם מהפגם של זקנו, ויש להבין מהו באמת סוד הדבר – ואיך נטהר פנחס מהפגם שהיה במשפחתו.
ונראה בביאור העניין, עפי"מ ששמעתי פעם מפי רבינו החזון איש זצ"ל, בשעה ששאלתי אותו על שידוך של בחור בעל תשובה שהיה מופלג בתורה וביראת שמים, שצד הכלה חששו לגמור את השידוך עם הבחור ורבינו החזו"א זצ"ל השיב, שהתורה היא כמו אש שמלבנת ומטהרת את כל הפגמים ומעבירה כל רושם פגם שנדבק בו מאבותיו, ולכן אם הבחור שקוע בלימוד התורה אין מקום לחשוש.
ולפי"ז מבואר כפשוטו איך נמחק אצל פנחס הפגם של זקנו, כי על ידי לימוד התורה של פנחס, נמחקו כל הפגמים ולא נשאר זכר לפגם שנולד עמו מזקנו יתרו, שהתורה מלבנת ומטהרת את האדם כמו אש שבכוחו למחוק כל רושם פגם.
בגמ' בסנהדרין (פ"ב ע"א) מבואר שפנחס לא הלך מיד עם רומח לדקור, אלא קודם הלך למשה רבינו ושאל ובירר מהו ההלכה ומה עליו לעשות כעת על פי דין תורה, ורק לאחר שמשה הסכים עמו שעפ"י הלכה "… קנאים פוגעים בו", אז הוא ניגש למלחמת ה'. וזהו סמל לקנאי אמיתי שאינו יוצא ללחום מתוך התלהמות והתפרצות, אלא הכל מכוון ומדוקדק עפ"י הלכה, ורק לאחר בירור ההלכה הוא יוצא ללחום למען קיום דיני התורה.
וזהו הביאור במה שיעקב אבינו כעס על שמעון ולוי שהרגו את שכם כדי להציל את דינה, ואמר עליהם "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם" וגו', (בראשית מ"ט, ה'), ואף ששמעון ולוי היו קנאים ולחמו את מלחמת ה' כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר, מ"מ יעקב אבינו רגז עליהם כיון שהם לא באו ליעקב אביהם ליטול ממנו עצה ולשאול אם כך ראוי לעשות אלא הם עשו על דעת עצמם (וכמבואר בב"ר פ, י'), ועל כך תבע אותם יעקב [וכמובן הכל בדקות לפי מדריגתם], שלא זו הדרך בקנאות, שקנאי אינו מתפרץ לפעול מתוך כעסו על שונאי ה', אלא גם בשעת פעולתו נגד שונאי ה' הוא פועל רק לאחר בירור וידיעה ברורה שהוא פועל עפ"י הלכה, אבל מי שאינו שואל שאלת חכם וכ"ש מי שעובר על דיני התורה במלחמתו נגד הרשעים, לא בשם קנאי יכונה.
והקדוש ה"חפץ חיים" העיד על מורו ורבו רבי ליב סטאוויסקער זצוק"ל – ראש הלוחמים והקנאים בדורו, שקודם כל מלחמה נגד הפושעים היה עומד ובוכה בדמעות שליש בתפילה לקב"ה שלא יכשל על ידי מלחמתו בשום חטא או פגיעה שלא כדין וכגון לשון הרע וכדומה, וזהו צורת הקנאי האמתי, שלוחם מלחמת ה', אבל הכל הוא כרצונו יתברך שמו, ומתוך זהירות שלא לפגוע בשני שלא כדין.
וזכורני שפעם אמר לי ידידי לוחם מלחמות ה' הרה"צ רבי עמרם בלוי זצ"ל, שבכל דרשותיו נגד המתפשרים הוא נזהר מאוד שלא להזכיר את שם המתפשרים, ומשום שהוא לוחם כנגד השיטה ולא כנגד בעלי השיטה, ומה נענה בזמנינו שמבזים אנשים ות"ח בשם 'שיטת הקנאות', והציבור שומעים חרפתם ואינם מוחים, וזהו עוון חמור מאוד.
ויפה ביאר בזה הגר"ח מבריסק זצ"ל עפ"י משל, דהנה גם החתול וגם בעל הבית רודפים אחר עכברים כדי להשמידם, אבל חילוק גדול יש ביניהם, שבעל הבית מעדיף שלא יבואו עכברים לביתו, וכל מלאכת רדיפת העכברים אצלו הוא בגדר 'בדיעבד' – שמאחר שנכנסו העכברים לתחומו הוא מוכרח לגרשם, אבל אצל החתול הוא להפך, שהחתול ממתין לרגע שיבוא עכבר כדי שיוכל לרדוף אחריו ולאכלו, ובכל פעם שישנו עכבר ליד החתול, החתול שמח על ההזדמנות לרדוף אחר העכבר – שכך ישיג את מבוקשו לאכול את העכבר.
ואמר הגר"ח שכן הוא גם בקנאות, ישנם קנאים מזויפים הרודפים אחר הרשעים כמו החתול, ששמחים הם על ההזדמנות שנפלה להם לרדוף ולמחות ולבטל רשעים, אבל הקנאי האמיתי לכבוד ה', הרי הוא מעדיף שהרשעים לא יחללו את כבוד ה' ולא יצטרך ללחום כנגדם, אלא שלמעשה מאחר שהרשעים מחללים שם שמים, הרי הוא מוכרח להוציא כלי מלחמתו ולרדוף את הרשעים כדי להשכין שלום ביננו לאבינו שבשמים, אבל עיקר מלחמתו הוא כדי לעשות רצון ה' ולא כדי "לאכול" וליהנות מהרדיפה.
וכדברים הללו שמעתי מפי הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל שביאר בזה עפ"י משל לשר צבא שבעיר שראה שבאו אויבים להילחם בעיר ולהרוג את יושביה, והוא לא התמהמה אלא יצא מיד למלחמה והשיב לאויבים מנה אחת אפיים והרגם והדפם מהעיר והציל את כל יושבי העיר, שבוודאי אין ראוי לקרוא לשר זה בתואר "איש מלחמה" אלא בתואר "איש שלום", שהרי לא עשה כן אלא כדי להציל את אנשי העיר ולהחזיר את השלום בטח לעיר, ומתוך אהבת השלום הוא נלחם כארי במשביתי השלום, וכך גם פנחס כיון שלחם כדי להשכין שלום בין ישראל לקב"ה, הרי "לאיש שלום" ייחשב, ולכן שכרו הראוי לו הוא "בריתי שלום".
והוסיף הגר"י סרנא זצ"ל ואמר, שלא כן אותם המתעטרים בכתר הקנאות, ורודפים את כל מי שאין ליבו נכון עמם בכל מיני רדיפות ואין כוונתם לשם שמים, אינם ראויים לתואר "אנשי שלום" אלא אדרבה ראוי לכנות אותם בתואר "אנשי מלחמה".
וזהו כלל גדול בקנאות, שכל עיקר הקנאות תלויה במחשבת הלב, ובקנאות אין מושג של 'קנאי שלא לשמה', אלא מי שפועל מתוך כאב על חילול ה' הוא נחשב לקנאי, אבל מי שפועל מתוך מידת השחתה, לא בשם קנאי יכונה אלא בשם מושחת.
(מאמר השבועי ממרן פוסק הדור הגר"מ שטרנבוך שליט"א)