"כל הדבר הגדול יביאו אליך" (י"ח, כ"ב)
עשיר גדול מגדולי מחזיקי התורה בדורנו נכנס יחד עמי למו"ר מרן הגרי"ש אלישיב. בהיכנסו לקודש פנימה החל למרר בכי ואמר: "סכומים גבוהים ביותר הוזלתי מכיסי למען התורה ולומדיה. עם אברכים רבים ערכתי הסכמי יששכר וזבולון ואף עוררתי רבים מידידיי להירתם ולסייע ללומדי התורה. בעבר, כל עסקה שעברה תחת ידי ראתה ברכה מרובה, אך לאחרונה בכל מה שאני נוגע אני מפסיד. השקעות ענק ירדו לטמיון ונחלתי הפסדים גבוהים".
ניחמו מרן ואמר לו: "האם אתה בריא, האם אשתך בריאה, ילדיך גם הם בריאים ושלמים. הרי זה שווה הון עתק.
"תאר לעצמך כמה כסף היית מסכים להוציא אם חלילה עין אחת שלך לא הייתה רואה, וכמה היית משלם בשביל שאשתך תשמע. וברוך ה' אצלך, ואף אצל בני משפחתך, הכל עובד למישרין. הרי זהו סכום עתק שמורעף עליך משמים. הצדקות שאתה נותן ומקיים 'עשר בשביל שתתעשר' (תענית ט.) אינן לטמיון. אתה מקבל כנגד זה עושר רב ועצום. הקב"ה משלם מזונות גם בדרך זו".
ממילא, השבתי לשואל, דרכים רבות לקב"ה לדאוג שיהיו מזונותיו מצויין לו בכבוד. ולדוגמה, אף דרך זו היא השפעה של כסף רב ממרומים. ועוד אמרתי לו, כי "כל הזהיר בברכת המזון" משמעו לדקדק לא רק בכוונתה אלא בכל הלכות הברכה.
לדוגמה ישנה הלכה שהיא מהמצוות שאדם דש בעקביו: האוכל פת הבאה בכיסנין בשיעור קביעות סעודה חייב לברך ברכת המזון (שולחן ערוך או"ח קסח, ו).
שמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב כי כבר בשיעור 150 גרם נכנסים לספק ברכת המזון. ובשיעור 230 גרם לכו"ע חייבים לברך (שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב – ברכות תנ"ז). ולעתים אף מצטרף לשיעור הסלט ושאר הדברים שמצורפים לסעודה.
ישנם שלא רוצים ליטול ידיים ואוכלים רק עוגות ומאפים, אך צריך לתת את הדעת שאם רעבים ואוכלים כדי שיעור שביעה נכנסים לספק ברכת המזון. מסתבר שההבטחה לפרנסה ברווח באה על דקדוק וזהירות בהלכה זו ודומיה בהלכות הרבות שבברכת המזון.
מי שילמד הלכות אלו על בוריין וידקדק בהן כראוי, ממילא כשיברך בהידור ובכוונה ייפתחו לו בזה שערי שפע וברכה, שיורעפו על ראשו ממרומים.
הקשיים של הגר"ש וולבה זצ"ל
שמעתי מהמשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל, כי באחת השנים סבל מקשיים בישיבה, ברוחניות ובגשמיות. חובות כבדים מהניהול הכלכלי השתרגו על צווארו וגם הבחורים לא כל כך הקשיבו לו, עד שהיה ברצונו להתפטר מניהול הישיבה. אך קודם להחלטה גורלית כזו נכנס להיוועץ בשני גדולי הדור: מרנן ה'חזון איש' והגרי"ז מבריסק זצוק"ל.
נענה הגרי"ז ואמר לו: "ואם קשה, אז מה", וכי הקושי זו סיבה לעזוב את הדבר.
החזו"א ענה מעין אותה תשובה, אך בלשון אחרת: "כשקשה קופצים לים, עד שהמים מגיעים לאף ואז הים נבקע לשניים. ממשיכים עם הקושי עוד ועוד, עד שמרגישים שאין ברירה וזועקים כנחשון בן עמינדב 'הושיעה ה', כי באו מים עד נפש' (סוטה לז.) ואז ייבקע הים ותראה את הרווחה".
כשעמדו בני ישראל על שפת הים, כל האנשים שמעו שצריך להיכנס לים. אף אחד לא רצה להיות הראשון שנכנס. כל אחד כיבד את רעהו להיכנס לים הסוער.
נחשון בן עמינדב נטל על עצמו את המשימה לעשות את רצון ה' ונכנס למים השוצפים. ולמרות שהם לא נבקעו מיד עבורו המשיך ללכת עוד ועוד, כמאמין העושה את רצון ה' בתמימות, עד שכבר לא יכול היה להמשיך כי באו מים עד נפש, ואז ה' בקע לו את הים.
אל לו לאדם להירתע מן הקשיים. עשה רצון ה' והא-ל המושיע יסייע בעדך.
רעידת אדמה אצל ה'בת עין'
בשנת תקצ"ז אירעה בצפת רעידת אדמה עזה אשר הרסה את רוב בתי העיר, והרגה רבים וטובים מבניה.
באותה שעה בשבת קודש היה האדמו"ר רבי אברהם דב אבריטשער, מחבר הספר הק' 'בת עין', בעת התפילה עם קהל חסידיו. כשהרגישו שהאדמה רועדת תחתם החלו לנוס בבהלה אל מחוץ לבית הכנסת. מיד עצר הרבי בעדם ואמר להם: "התכנסו ועימדו סביבי, אתפלל שלא יארע לנו כל נזק".
ואכן, נס ופלא קרה עמהם. תקרת בית הכנסת קרסה מלבד המקום בו עמד עם עדת חסידיו, והמקום מעליהם נותר בשלמותו.
לאחר שנים רבות, כששוקם בית הכנסת ונבנה מחדש, בנו רק חצי מתקרת בית הכנסת והשאירו את חציה הישן כמות שהיא לאות וזכר לנס האדיר שאירע שם. ואכן, בשנים מאוחרות יותר הוחלט מטעמי בטיחות לבנות את כל התקרה מחדש, והשאירו במקום מצבה המעידה על הנס המחריד.
אף מעוצם מעשה נס זה נראה בבירור הגבול ששם הקב"ה למזיקים. בשעה שכל העיר נהרסה ואף תקרת אותו בית כנסת חרבה, בזכות תפילת אותו צדיק רק חציה חרבה ואילו חציה נשארה עומדת על תלה ללא פגע.
('שואלין ודורשין' – פרשת בא-בשלח)