אם נדע שהייסורים הם שלוחים ממרום, ונישא עינינו למרום, אל אבינו מלכנו, נוושע!
וידוע, שהגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, נשאל על ידי הכמרים מדוע אומרים היהודים בתפילתם "רופא חולי עמו ישראל", מכאן ראיה שאינם רוצים שחולי הנוכרים יתרפאו. וענה: "חלילה וחס, איננו חפצים בסבל בריה. אבל הגמרא אומרת (מגילה יז ע"ב) שברכת 'רפאינו' היא השמינית שבתפילת העמידה, כנגד המילה שניתנה ליום השמיני וצריכה רפואה. ורפואה זו ייחודית לעם ישראל, כי כל הגויים ערלים".
שמעו, ונחה דעתם.
אמרו לו תלמידיו: "רבי, לאלו דחית בקש, לנו מה תאמר?"
אמר להם: "אין פשוט מזה! הגויים עוסקים ברפואות ומשליכים עליהן יהבם. ואנו עוסקים בהן כהשתדלות גרידא, ויודעים שהרפואה ביד הבורא!".
ואכן, כשהיה ביד ההמון ספר הרפואות שכתב שלמה המלך, ובו כל התרופות לכל המחלות וסמכו עליו, עמד חזקיהו המלך וגנזו, כדי שיבקשו רחמים ושבחוהו חכמים על כך (ברכות י ע"ב וברש"י).
ושמעתי מה'חזון איש' זצ"ל, שבכל דור ודור מביא הקדוש ברוך הוא מחלה שהרפואה חסרת אונים לעומתה, כדי להראות שהרופאים – כמו המחלות – אינם אלא שלוחים, ומפתח הרפואות ביד הקדוש ברוך הוא.
ואספר: הייתי מאושפז בבית החולים בלינסון, חיידק התמקם באוזן, ומאן לצאת. טפלו בי במסירות, והרופאים יצרו יחסי ידידות.
יום אחד ניגש למיטתי סגן מנהל המחלקה. "הרב גלינסקי", אמר, "האם נכון הדבר שבתלמוד שלכם כתוב שהטוב שברופאים לגיהנום?"
כתוב, ודאי כתוב (קידושין פב ע"א), אבל ההתנסחות שלו לא מצאה חן בעיני, "בתלמוד שלכם", לכם ולא לו, הקהה את שיניו. התעלמתי ממנו.
חשב שלא שמעתי, החיידק פגע בשמיעתי, וחזר על השאלה בקול רם. החולים האחרים בחדר הזדקפו. המשכתי להתעלם.
חזר בשלישית, בצעקה. האחיות באו לראות מה קרה. הבנתי שאם אמשיך להתעלם יביא ציוד הגברה. לא הייתה ברירה. עניתי: "כן, כתוב".
"ואיך אתה מסביר את זה", תבע לדעת. "זה מעליב, אתה יודע?"
אמרתי: "אולי, אבל אתה לא צריך להיעלב!".
"למה?"
"כי אתה אינך הטוב שברופאים. תביא את הטוב שברופאים, ואסביר לו".
חייך בטוב לב. "טוב, עכשיו ברצינות!". בטוח היה שהתבדחתי. לא העלה בדעתו שמא אינו הטוב שברופאים…
אמרתי: "הלא תבין, בתפילת העמידה יש שמונה עשרה ברכות. אחת מהן היא בקשה מהבורא, 'רפאינו ה' ונרפא, הושיענו ונוושע, כי רופא נאמן ורחמן אתה'. אבל אם הרופא סבור שהוא המרפא, ואינו זקוק לעזר שמים, ידלג על ברכה זו. ונמצא שאין בידיו אלא שבע עשרה ברכות, כמנין 'טוב'. וזהו: 'טוב שברופאים, לגיהנום'. לכן אמרתי שאינך הטוב שברופאים, כי יודע אתה שידכם קצרה. והראיה, שעדיין איני שומע"…
ועוד –
כשהייתי מאושפז בבית החולים, נוכחתי באזלת ידם של הרופאים. 'לפי הספר', הייתי אמור להירפא מזמן. החיידק שהתנחל באוזני סרב לצאת. הגמרא גילתה לנו שכאשר המחלה נשלחת, משביעים אותה כמה זמן תקנן, ושלא תצא אלא על ידי רופא פלוני, וסם פלוני (עבודה זרה נה) ואצלי, אחד מן השלושה: או שלא הגיע הזמן, או שלא היה זה הרופא הנכון, או שלא נמצאה התרופה הנכונה.
בוקר אחד ראיתי תכונה סביב מיטתי. רופאים רבים סבוני כדבורים. "הרב גלינסקי", בישר מנהל המחלקה, "הבאנו את טובי המומחים להתייעצות".
נו, אם הוא משתף אותי, יש גם לי מה לומר: "פרופסור נאמן גם פה?", שאלתי.
השתררה שתיקת מבוכה: "מי הוא פרופסור נאמן?" – מה מומחיותו? לאיזה תחום הוא שייך? אולי אינו שייך לכאן.
ואני בשלי: "את פרופסור נאמן, הבאתם איתכם?"
מנהל המחלקה רכן מעלי: "הרב גלינסקי, מי הוא פרופסור נאמן?"
נאנחתי: "אילו היית מתפלל, היית יודע. בכל יום פונה אני לקדוש ברוך הוא: 'כי מלך רופא נאמן ורחמן אתה'. אם הוא כאן, הכל כאן. ואם הוא אינו כאן, מי כאן?"…
"אבינו מלכנו כתבנו בספר סליחה ומחילה"
מה היא בקשה זו: "אבינו מלכנו כתבנו בספר סליחה ומחילה"? ממה נפשך: אם שבנו בתשובה – אין צורך שנבקש זאת, ואם לא שבנו – איזו עזות פנים היא לבקש זאת!
הדבר יובן במשל:
ילד לא הגיע לתלמוד תורה יום ויומיים. חשב המלמד: לבטח חולה הוא, אלך לבקרו. להפתעתו, מצאו בריא ושלם.
חקר: "למה לא הגעת ללמודים?"
ענה הילד: "הלכתי, ובדרך התנפל עלי כלבו של השכן, בקושי נחלצתי ממנו". הראה את קרעי מכנסיו, בהן נעץ הכלב את שיניו. "פוחד אני. אלך רק אם הכלב יכלא בשרשרת, או שהמלמד יבוא לקחתני!"
אמר המלמד: "אינך צריך לא לזה ולזה. כשהכלב יתנפל, תמהר ותאמר את הפסוק: 'לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'. לחש בדוק ומנוסה הוא!".
שינן הילד והמלמד נפרד ממנו לשלום.
למחרת שוב לא בא.
אולי שכח את הפסוק. סר המלמד לביתו: "מה היום?!"
אמר בטרוניה: "הלכתי, והכלב התנפל. לא הניח שהות לומר את הפסוק, ברחתי כל עוד נפשי בי!"
"אם כך", אמר המלמד, "אדבר עם בעליו, שיכלאהו לשעה שאתה עובר".
והנמשל מובן. "סבבוני כלבים" (תהילים כב,יז) – היצר הרע וחיילותיו מסיתים ומדיחים, מפתים ומחטיאים. יוצרים חיץ בינינו לבורא יתברך: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם" (ישעיהו נט, ב). הציע הקדוש ברוך הוא 'לחש' – "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע יד, ג).
אבל אבוי, הכלבים אינם מניחים לומר את הלחש!
ריבונו של עולם! הן גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, והיצר הרע מעכב (ברכות יז). כיון שכך "משטין בכבל אסר", לא בנו האשמה, "כתבנו בספר סליחה ומחילה!".
בתנאי שמצדנו – מוכנים אנו לשוב!
(מתוך 'והגדת' אלול)