"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות י"ב י"ז)
"רבי יאשיה אומר אל תהי קורא 'את המצות' אלא 'את המצוות' כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד" (מכילתא רש"י).
בימי שבתו של הרה"ק מקאצק זי"ע על כסא ההנהגה, שאלו יהודי שהיה ידידו ורעו משנות קדם, יחדיו הסתופפו ולמדו מפיו של הרה"ק רבי בונם מפשיסחא זי"ע: "הלא שנינו ישבנו בצילו של רבינו הקדוש, ונתייגענו לעלות בדרך הישרה, כיצד אירע שאתה נעשית לרבי בעל מדרגה גבוהה מאד, ואילו אני נשארתי אדם פשוט מן השורה?" ויענהו הרה"ק: "הרי למדנו בפשיסחא לבאר את הכתוב (תהילים קט"ו, ט"ז) 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' – שדרכו של היהודי אל השלימות כמי שעולה מהארץ ועד לשמים שבו יאמר 'יעלו שמים ירדו תהומות' – ובלשוננו 'מ'טאנצט מ'פאלט, מ'פאלט' מ'טאנצט' היינו ששואפים ועוסקים לעלות למעלה עד רום השמים ואז נופלים, אך לא נשארים בנפילה אלא ממשיכים לנתר ולקפוץ לגובה עד שמתעלים. והנה אתה, אכן החילות לעלות מעלה מעלה, אך משראית שהנך נסוג אחור ונופל – התייאשת ונשארת בנפילתך, אך אני לא אמרתי נואש בעת הנפילה אלא המשכתי להתעלות עד שהגעתי להיכן שהגעתי".
הוסיף הידיד לשאול: "ילמדנו רבינו כיצד יקום האדם ויתעלה מתוך הנפילה, והרי היא כואבת ומייאשת את האדם?" ענהו הרבי מקאצק: "אין הדבר תלוי אלא ברצונו ותשוקתו של האדם. כי כך למד הרבי רבי בונם מהנאמר אצל בתיה בת פרעה, ששלחה את ידה למרחק גדול והביאה את התיבה שבה היה משה מונח אליה, ודרשו ז"ל שהתיבה הייתה מרוחקת ממנה מאד, אלא שנס עשה הקב"ה ושרבובי אשתרבב ידה – וע"י שנתארכה ידה השיגה את משה רבינו. ותמיהה גדולה היא, וכי לא ראתה שהתיבה רחוקה כ"כ, מדוע הושיטה את ידה? ומכאן, כשאדם רוצה דבר בכל נפשו ומאודו אינו רואה כלל שהוא רחוק ממנו… ומאחר שכל כך עז חפצה של בתיה לקחת את התיבה – היה נראה בעיניה כמו שהיא מרוחקת רק במרחק מועט, לכך שלחה את ידה לקחתו, וה' עשה נס ונתארכה ידה אמות הרבה. כך אף אני, בשעה שנפלתי גברה תשוקתי להתעלות עד כדי כך, עד שכבר לא הרגשתי כלל כמה קשה ורחוק להשיג את ההתעלות, אלא המשכתי בכל מאודי, יגעתי ומצאתי!".
***
הזמן גרמא, בימי השובבי"ם בהם ניתן לכל איש ישראל כח עוז ותעצומות להתעלות, לטהר ולקדש את עצמו בקדושה של מעלה, אזי בראש ובראשונה יש להרבות בעמל ויגיעת התורה, וכן אומרים משם ה'חידושי הרי"ם' זי"ע בשם הרה"ק השרף מקאצק זי"ע שעיקר תיקון ימי השובבי"ם הוא בלימוד גמרא ופי' תוספות בעיון.
כתב ה'שלטי גיבורים' במסכת תענית (שו"ע תקע"א ב'): "תלמיד חכם אינו רשאי לישב תענית שממעט ממלאכת שמים", והיינו שתלמוד תורה מכפר על האדם יותר מהתענית, ולכן אמרינן ליה שלא להתענות של יתמעט המכפר הגדול יותר.
וכן מביא בספר 'חבצלת השרון' (בהקדמת הספר) ששמע מהרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע, שעל כל התעניות והסיגופים בדרכי התשובה, אין לך תיקון גדול יותר מן התורה הקדושה לזכך ולטהר את האדם מכל חטא עוון ואשמה.
כן נודע מה שכתב ה'יסוד העבודה' (ח"ג פ,ה ח) וז"ל: "אמרו חז"ל תורה מכפרת מגני ומצלי, ותלמיד חכם אין אש של גהינום שולט בו, והקובע לו ללמוד ה' שעות בלי שום הפסק דיבור בענין אחר… נראה לי שדבר זה הוא ענין נפלא המועיל ומזכך ומכפר, ומביא אותו אדם לתשובה וכפרה מעולה". עכ"ל.
בספר 'כתר ראש' (אות קל"ג) מביא בשם הגר"ח מוואלאז'ין זצוק"ל (בעניין התיקונים) כי כל העוסק בתורה אין לו מה לדאוג כלל, וכפי שהראה לו רבו הקדוש הגר"א מוילנא זי"ע מאמר נורא בתיקוני הזוהר המחמירים מאד בחומר העוונות, שהעובר על רצון הבורא נידון בייסורים קשים ורעים ואין לו תקנה כי אם במיתה רח"ל, אך בסוף אותו מאמר נורא בתיקוני הזוהר (תיקון כ"א-כ"ב) איתא שכל העוסק בתורה הרי מתקיים בו 'אורך ימים בימינה' להצילו מן 'המיתה', 'ובשמאלה עושר וכבוד' יינצל אף מן 'הייסורים' כי נפשו מיטהרת בקדושת התורה הקדושה.
***
פעם ראה הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע אברך היושב בתענית באלו הימים, אמר לו הרמ"מ מ"דוע הנך עוסק ב'תיקון הקטן' שהוא התענית והצום, הרי 'בר הכי' אתה, ואפשר לך לערוך את 'התיקון היותר גדול' והוא לימוד גמרא ותוס'!"…
הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע היה מזהיר תדיר את כל הבאים במחיצתו, להרבות בלימוד דפי גמ' ותוס'. דכירנא שנכנס אליו בחור בר מצוה בשבת קודש לאחר תפילת המנחה, בכדי להתברך אצלו, והרבי היה באמצע אמירת תהילים כדרכו, על כן אמר לו בלשון הקודש – "אומר לך 'הדרכה' לבר מצוה: הנך עומד לקבל אורח יצר טוב, שהוא מלאך, מן הראוי שתקיים בו מצוות הכנסת אורחים, והנה, הכנסת אורחים בשלימות היא שמעניקים ונותנים לאורח את מה שהוא רוצה ואוהב, ולא מה ש'בעל הבית' אוהב, על כן אגלה לך שאורחך – יצר הטוב, אוהב דבר אחד והוא לימוד הגמרא, ראה נא להנותו בריבוי דפי גמרא"…
כל עצותיו לכל עניין, רוחני וגשמי היה בריבוי לימוד התורה. שמעתיו אומר פעם לאחד מבחורי ישיבת סלבודקא, אשר שאל מאתו עצה וסגולה לשמירת עיניים, ענהו על אתר:" השקיע את עיניך באותיות הגמרא, ואז תזכה לשמור עת עיניך מראות רע!".
הרה"ק רבי יוחנן מראחמיסטריווקא זי"ע, הורה פעם למשמשו באחד מימי השובבי"ם באישון ליל, שיעיר את כל הקהל ויעמידם לפניו בבית המדרש בהקהיל את הקהל. יצא רבי יוחנן אל הקהל ואמר להם: "דעו לכם – עד הנה לא רציתי לעורר ולדבר בעניינים אלו, אך זה עתה נתגלה לי גודל וחשיבות כח לימוד שעות רצופות שהם נעשים ל'ריצפת אש'… על כן יקבל כל אחד על עצמו קבלה בענין זה".
דהרי הלימוד ב'רציפות' ללא הפסק דברים בטלים וכדו', מטהר את נפש האדם לאין ערוך, מתאמרא בשם ה'מהרי"ל דיסקין' זי"ע על דברי חז"ל (חגיגה יב:) על המפסיק ממשנתו 'מאכילין אותו גחלי רתמים', שעונש זה גדול הוא מאד, כי כמו האוכל גחלי רתמים שהגחלים לוחשים לו בתוככי פיו ואף לאחר מכן לא ירגיש כל 'טעם' באכילתו – אף כשיאכל דברים טובים וערבים לחיך, כמו כן הוא העונש של 'גחלי רתמים'…
כתב החזון איש (קובץ אגרות ח"א אגרת ג): "עיקר הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק, בלימוד התמידי הוא סוד הקדושה וכו'. מן הראוי לחבל תחבולות איך לקנות את התמדת הלימוד, ולהתפלל על זה תמיד".
איתא בגמרא (ע"ז ב.): "לעתיד לבוא מביא הקב"ה ס"ת ומניחו בחיקו, ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו", ומבאר המהר"ל (חידושי אגדות ע"ז) שלכן מניחו בחיקו להראות כי ע"י התורה שהיא בחיקו של השי"ת וקרובה אצלו, העוסק בה ג"כ קרוב אל השי"ת, ומי שהוא קרוב אל השי"ת ראוי שיקבל שכרו מן השי"ת, הרי לך גודל קדושת עוסק בתורה.
סיפר הגה"ח ר' נחום ראטשטיין שליט"א (יאיר נתיבות פרק ג' סימן ד') בענין 'תקנות הכולל' שהיה בראשותו כפי שהעמידם הרה"ק ה'בית ישראל', וז"ל: "בשנת תש"כ שמעתי מפ"ק כ"ק מרן אדמו"ר הבית ישראל זצ"ל: 'כל אחד צריך לעבוד ולהתייגע כדי לעקור ממנו את החטא, ואף אם נראה לאדם שאין לו שייכות לזה ומדמה בנפשו שכבר עקר מעצמו את זה, באמת, פעמים הרבה טעות הוא בידו, כי רק 'דחויה' היא בכח ההתנגדות שבו, אבל לא נעקר ממנו הדבר, ולכן יש שלפעמים בעת זקנה מתעוררים הדברים והוא תוהה ומשתומם על מה ולמה הגיע לו ככה, ולא ידע שבכלות כח ההתנגדות שבו התעורר בו הדבר הזה, שלא עקרו בימי הנעורים והבחרות, ולכן, צריך כל אחד לעקור את הדבר מעצמו בעוד כוחו במתניו, ואני אומר שעקירת הדבר הוא בזה שאינו משוחח באמצע הלימוד'".
ומוסיף להביא מה שאמרו בשם הרה"ק ה'בית ישראל' זי"ע, שעקירת הדבר הוא בזה שפועל ועושה עם חברו לסייע לו ע"ד שאמר נעים זמירות ישראל 'אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו' (תהילים נ"א ט"ו) במזמור המורה דרכי תשובה ליחיד.
עוד שמעתי מהגה"ח ר' נחום ראטשטיין שליט"א, בשנת תשל"ב היה מקום הלימוד בביהמ"ד שב'קרן הבנין' (רח' רש"י 40 בעיה"ק ירושלים), ושם ישנה מרפסת היוצאת לצד הרחוב. באחד הימים עבר ה'בית ישראל' ברח' רש"י, ולנגד עיניו אברכים עומדים במרפסת ומדברים ביניהם 'מילי דעלמא'. על אתר שלח הרבי את המשב"ק ר' חנינא להביא לפניו את ר' נחום – ראש הכולל, ובבואו לפניו תמה הרבי, היתכן כזאת? מדוע האברכים מפסיקים באמצע הלימוד בדברים בטלים? ר' נחום שרצה להמתיק את דינם של האברכים נענה בפני הרבי ואמר: "הרי הרבי תיקון שהאברכים לא ידברו באמצע הלימוד רק מחוץ לביהמ"ד, ולאברכים הללו היה ענין נחוץ לדבר ביניהם, ע"כ יצאו השניים מבין כותלי ביהמ"ד ושם ערכו שיחתם", אמר לו הרבי: "כל זה לא אמרתי אלא למי שבא אליו יהודי מבחוץ – לא ידבר עמו בתוככי ביהמ"ד – שם לא יעסקו אלא בתורה, אבל כששני המדברים באים מכותלי הכולל, מאן דכר שמיה – שידברו יגמרו ענייניהם ועסקיהם אחרי הלימוד"…
עוד מעיד שם (יאיר נתיבות, עמו' ק"א): "וכך ראיתי בכתבי חמי החסיד רבי זעליג, שמצטט דברי כ"ק מרן אדמו"ר האמרי אמת זצ"ל, מה שאמר למשגיח של ישיבת שפת אמת, הרה"ח רבי שמחה בונם לייזרזון ז"ל, וזל"ק: 'די השגחה אין ישיבה, די זאלסט אכטונג גייבען אז זיי זאלען נישט רעדין פין אנהויב לערנען ביזען סוף לערנען, אז זיי ווילען רעדין זאלען זיי רעדין נאכען לערנען, 'אך בצלם יתהלך איש' (תהילים ל"ט, ז') 'לעולם יראה אדם כאילו בעל השמועה עמד לנגדו' (ירושלמי שבת פ,א ה"ב, ונדרש זאת מהפסוק אך בצלם יתהלך איש), איך ווען אביי ורבא שטייען אנטקעגען וויא קען מען רעדין' עכל"ק".
[פירוש: בתור 'משגיח' בישיבה, שמור על הבחורים שלא ידברו וישיחו מתחילת הלימוד ועד סופו, כל הרוצה ידבר אחרי סדר הלימוד, והרי 'בעל השמועה עומד כנגדו' – כיצד יהין לדבר כשאביי ורבא עומדים לנגדו בסמוך לו, כיצד יפנה לעסוק ולדבר מעניינים אחרים].
***
יהי רצון שנזכה לתקן נפשותינו רוחותינו ונשמתנו מכל סיג ופגם בימי השובבי"ם הקדושים הללו, ובזכות זה נזכה לכל מיני ישועות ורפואות, שפע ברכה והצלחה עד בלי די, ובקרוב נזכה בבוא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב, בב"א.
ודע ש'שובב' נוטריקון ש'מחים ב'צאתם ו'ששים ב'בואם. ואז יהא השובבי"ם נוטריקון – ש'פע ב'רכה ו'הצלחה ב'כל מ'עשה י'דינו.
(מתוך 'באר הפרשה' שמות)