"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ…" (שמות כ"ז, כ')
דבריו המבהילים של ה'אור החיים' הקדוש על הפסוק (שמות כ"ז, כ'): "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד" – "בדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר שהובא בספר 'זהר חדש' (בראשית ח), כי ארבע גלויות של ישראל כל אחת מהן נגאלו ממנו בזכות אחד. גלות הראשונה נגאלו בזכות אברהם אבינו עליו השלום. גלות שניה נגאלו בזכות יצחק. שלישית בזכות יעקב, והרביעית תלויה בזכות משה, ולזה נתארכה הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה!".
הגאון רבי חיים צבי מיזליש שליט"א, ראש ישיבת 'סאטמאר' בבני-ברק, ספר כי כאשר הגיע יחד עם דודו, כ"ק מרן האדמו"ר רבי אהרן מסטמאר שליט"א, בחדש כסלו תשס"ט לבקר בבית מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', ספר הרב וואזנר לאדמו"ר כי אינו יכול לשכוח את בקורו המרומם של דודו, הגאון הקדוש רבי יואל מסטמאר זצ"ל, בבית מרן ה'חזון איש' זצ"ל, בו היה נוכח.
הרב וואזנר ספר אז שעיקר שיחתם של ה'חזון איש' והרבי מסטמאר נסבה אודות דרכי הפעולה בענייני חזוק היהדות והצלת הדור כאן במדינה הציונית. הרבי מסטמאר הציע בפני ה'חזון איש' כמה הצעות שונות, כגון להתאגד קהילות קהילות, ועוד. ה'חזון איש' הקשיב בקשב רב לדברים ולא דחה אותם, אלא פשוט שתק. בסוף השיחה נענה ה'חזון איש' ואמר בערך בזו הלשון: "אולם אני אומר לכם סאטמאר רבי, עוד ישיבה ועוד ישיבה, עוד תלמוד תורה ועוד תלמוד תורה, עוד בית ספר לבנות ועוד בית ספר לבנות, עוד שעורי תורה ועוד שעורי תורה, מלבד זאת איננו יכולים לעשות דבר עד ביאת משיח צדקנו".
את רוח הדברים האלה שמעתי בהיותי בחור צעיר, גם ממרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל.
היה זה בזמן שלמדתי בישיבת רוז'ין לצעירים בבני ברק, שהיתה ממוקמת בפאתי העיר, באזור בו מרבית התושבים ציינו את יום הקמת המדינה הציונית כחג, והניפו במכוון את דגלי המדינה בחלונות. אחד הבחורים לבשה בו רוח של 'קנאות', והניף בחלונות שממול ביתם סמרטוטי נקיון תלויים על קצה המקלות, כמחאה על הדגלים שתלו השכנים. דבר שאכן גרם לזעם רב ולהתקוטטויות מיותרות.
בערב לאחר סדר שלישי, בדרכי מהישיבה הביתה, עברתי סמוך למעונו של מרן הרב שך, וכשראיתיו שאלתי מה חוות דעתו מול תופעה שכזו? ברגע הראשון חייך הרב שך חיוך רחב, אולם לאחר מכן התרצן ואמר דברים נוקבים, שתמציתם מוזכרת בדברי ה'אור החיים' הקדוש: "דע לך! אין לאף אחד כיום ענין כלל, לא במדינה ולא בדגל שלה. ה'דגל' כשלעצמו הוא כלל לא הנושא, גם לא אצלם. אלא המלחמה האחרונה לפני ביאת המשיח, היא של כוחות הטומאה מול כוחות הקדושה, הם מייצגים את כוח הטומאה, ואנו מייצגים את כוח הקדושה. זו סבית כל המלחמות שמנהלים כיום ראשי המדינה נגד שמירת השבת, נגד הקדושה, נגד התורה והיכלי הישיבות. בתוך לבם הם יודעים שבסוף אנחנו ננצח! צד הקדושה יגבר בסוף".
אז המשיך ואמר: "מה שמוטל עלינו זה לא לחקור ולדרוש, או בכלל לעסוק בעצם הנקודה של לתלות דגל או לא, זה טפל למלחמה העקרית שאנו אמורים לנצח בה. הדרך היא רק להגביר את כח הקדושה! כיצד עושים זאת? על ידי לימוד התורה. עוד דף גמרא ועוד דף… עוד משנה… עוד תוספות!… רק זה יביא לנו את הנצחון! זה יקרב את הגאולה!".
ידיד נעוריו של הרב מטשעבין שהתמוגג בבכי
ספר לי ידידי, הגאון רבי זונדל שטרן שליט"א, כי הוא היה פעם עד למקרה מצמרר, שהותיר בו רושם בל יימחה: לפני כחמשים שנה הגיע עולה חדש מרוסיה. בשנים ההן רוסיה היתה עדין תחת השלטון הקומוניסטי העריץ והאכזר, סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. אך הוא הצליח בדרך לא דרך להסתנן בגפו מגבולות המדינה, ולשים את פעמיו לכוון ארץ ישראל.
השמועה על בואו של איש יהודי מרוסיה, הגיעה לאזניהם של ילדי ירושלים. הם ששמעו תמיד ספורי אימים על הנעשה אז ברוסיה מאחורי מסך הברזל, על מניעת שמירת התורה והמצוות בריש גלי ועל הדכוי האלים של כל סממן יהודי, היו בטוחים כי בא לכאן יהודי מחוסר איברים, פצוע ולמוד סבל, והסתקרנו לראות כיצד הוא נראה. המונים התאספו סביבו ושאלוהו שאלות שונות ומשונות, לחלקן הוא השיב ואת חלקן דחה.
בהגיעו לארץ הוא היה בודד ממש, ללא מכרים וקרובים, והתגורר לבדו בדירת חדר בבתי הונגרין בירושלים. היו מבני הישיבות שעלו אליו מדי פעם בפעם, לבקרו ולעודד את רוחו, ביניהם רבי זונדל עצמו.
באחת השיחות ששוחחו עמו הבחורים אודות מה שעבר עליו מילדות, הוא ספר בתוך הדברים כי היה לו חבר נעורים, כשרוני ומתמיד במיוחד, שהכל נבאו לו כי עתידו לגדולות, אך הוסיף בצער: "מי יודע באיזו פינה ברוסיה הגדולה, הוא השיב את נשמתו למרומים במצב קשה שכזה".
הבחורים התעניינו לשמו של אותו בחור, ולתדהמתם הוא השיב שקראו לו "דוב בעריש וידנפלד". מיד הבינו הבחורים במי המדבר. הן זה שמו המקודש והנערץ של אחד מבחירי גאוני התורה שבדור, שר התורה, מרן הגאון בעל ה'דובב מישרים' מטשעבין זצ"ל. הם השיבו לו כי הוא חי וקים כאן בארץ הקדש, ואדרבה זרח שמשו לתהילה, ביתו הפך לתל תלפיות לדורשי תורה והלכה, ושמו נישא בהערצה מופלגת בפי כל.
לשמע הדברים השתנה מראהו של האיש ללא היכר. היה נראה עליו כי הוא מזועזע עמוקות, לבו נשבר לרסיסים. לפתע פרץ בבכי סוער ואמר בקול מתייפח: "אי, אי, בעריש?! הלא היינו חברים כה טובים בילדותנו… ראו מה יצא ממני ומה יצא ממנו…". כך במשך זמן ארוך התמוגג בבכי, וככל שנסו להרגיעו בכה ובכה לא נחה דעתו. את תחושת ההחמצה שחש הלה באותם רגעים, חשו היטב באוויר, הצער והעצב שאחזו בו, המיסו כל לב.
משנרגע מעט, נסה להסביר לבחורים את שורש הכאב: "הרי עברנו בשווה את אותן המהמורות; עניות, חולי ושלטון רשע שעמד על קודקודנו, ומנע מאתנו לשמור תורה ומצוות בריש גלי. למרות כן, ראו עד להיכן הוא הצליח להגיע! מכאן אני מסיק כמה היתה הדרך קרובה עבורי, כדי לזכות להיות גדול הדור כמותו! אילו לא הייתי מתייאש מראש, צועד צעד אחר צעד בנתינת חשיבות לכל מאמץ קטן כגדול, הייתי הולך וגדל כאחד הגדולים אשר בארץ. אלא שאז בתחילת הדרך התעצלתי. כעת זה כבר מאוחר מדי, ותחושת ההחמצה כואבת וצורבת".
יתכן שבמקרה של האיש הזה, ההרפתקאות והמלחמות הקשות עמהן נאלץ להתמודד עמדו לו בעוכרו, וגרמו לו להיות בבחינת אנוס. אך לענייננו ניתן להסיק וללמוד, כמה קרובה היא הדרך בין השארות עם הארץ לבין הצמיחה הגדולה של הגאון מטשעבין. כל ההבדל הוא רק הגברת הרצון, השאיפות והתקוות. כמה צער יש לו לאדם כשנוכח לאחר שנים מה הוא החמיץ…
●●●
כשבאתי פעם אל ביתו של הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ"ל, רבה של העיר רמת-גן וראש ישיבת קרלין, יחד עם בני שהגיע לעול מצוות, הוא דבר אתנו אודות הסיעתא דשמייא שמלווה את האדם ברגע שמקבל על עצמו על תורה ומצוות. הוא דמה זאת למצוות פריקה וטעינה: בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רעב סעיף ז) ישנה הלכה פסוקה, שכאשר אדם מוצא את בהמת חברו רבוצה, מוטלת עליו מצוה לפרק מעליה את משאותיה, ולטעון אותה מחדש. אך אם בעל הבהמה היה הולך ויושב לו ואומר לזה שפגע בו, 'הואיל ועליך מוטלת המצוה, אם רצונך לפרק פרק לבדך', הרי הוא פטור, שנאמר: "עזב תעזב עמו". המצוה היא לסיע יחד אתו, אך לא לעשות את העבודה תחתיו.
"כן הדבר גם בנוגע לסיעתא דשמייא", אמר רבי צבי, "כאשר האדם אינו עושה דבר, אלא יושב ומצפה שתהיה לו סיעתא דשמייא מלמעלה, שהיא תפעל את פעולתה במקומו, תגדל ותרומם אותו במעלות התורה, אינו אלא טועה! היא לא תבוא לעולם! רק אם האדם מתחיל בפעולה, ועושה את מרבית ההשתדלויות מצדו, אזי הקדוש ברוך הוא משלים כנגדו".
כלל זה נקט בידך, תתחיל ללמוד ולבסוף תצליח!
"חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדתיך"
הרבי מקוצק זצ"ל אמר פעם אמרה שנונה: "על כל מעשה ומעשה שיהודי עושה, מוטל עליו לחשב היטב את כוונותיו ומטרותיו. אך בנוגע ללמוד התורה, אסור בשום אופן לעשות חשבונות, צריך פשוט לקפוץ למים".
שמעתי מהגאון רבי שלום פוברסקי שליט"א, מראשי ישיבת 'קול תורה', כי לאחר נישואיו דברו הצדדים על רכישת דירה במקום מעט רחוק מהישיבה, בסכום של עשרים וחמש אלף לירות, סכום עתק בימים ההם. אביו, מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', התבטא אז שאם תמצא דירה סמוכה יותר לישיבה, הוא יהיה מוכן להוסיף גם עוד חמש אלף לירות, העיקר שהבן יגור סמוך לישיבה. רבי דוד נימק את טעמו: "רצוני שההליכה לישיבה תעלה לו בקלות ולא בקושי. כך הוא לא יצטרך להרהר כל פעם מחדש, אם כדאי כעת לטרוח ללכת לישיבה אם לא, אלא פשוט הוא יקום וילך…".
רבי שלום הביא לכך דוגמא ממעשה נפלא שהיה: באחד הימים בערוב ימיו, סבל רבי דוד מחום גבוה וחולשה גדולה. בני הבית דנו ביניהם אם יוכל לצאת מהבית במצב כזה. אך כל זה נשאר בגדר דיונים בלבד, משום שכאשר הגיע הזמן הקבוע ללכת לישיבה, ללא אומר ודברים וללא ספיקות למיניהם, הוא אזר כגבר חלציו, שכח ממצבו הרעוע, ופשוט קם והלך!
בנו הגדול, מורי ורבי הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', שאלו מאוחר יותר – כיצד באמת מצא היתר לסכן את עצמו ללכת לישיבה, בעודו חולה ותשוש עם חום גבוה?
רבי דוד השיבו בספור, מבלי להוסיף הסבר למה מכוונים דבריו: היתה פעם אשה מבוגרת, שהרופאים צוו עליה שלא לצום ביום-כפור, אך היא התעקשה שבכל אופן רצונה לצום. כמובן שעל פי ההלכה היה מוטל עליה לא להתחכם, ולהשמע להוראת הרופאים שלא לצום. אלא שבכל זאת כאשר ראה הרופא את עקשנותה, שנה את דעתו והורה שמותרת היא לצום. כשנשאל הרופא מדוע שנה את דעתו כה מהר, השיב: "הבחנתי בה שאם היא לא תצום, סכנתה גדולה יותר מאשר אם תצום. בעיניי השקול הזה עמד בבסיס ההכרעה שתצום, והכריע למול השקולים האחרים".
עד כאן ספר רבי דוד ולא יסף, אך את המסר הבין בנו ראש הישיבה שליט"א לבדו. עבור רבי דוד, לא לקום לתפילה בישיבה זו סכנה גדולה יותר, מאשר לקום וללכת עם חולי וחולשה. הדבר היה בנפשו.
מדהים!
●●●
הגאון רבי משה מרדכי הלוי שולזינגר זצ"ל, בעל 'משמר הלוי', ספר כי פעם היה נוכח בעת שהגיע חתן לקבל את ברכת רבו, מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בעל ה'חזון יחזקאל', לאחר שהתארס עם בת גילו בשעה טובה. הבחור בקש ברכה שלא יהיו לו הפרעות בתורה ועבודת השם בתקופה עמוסה זו. יעץ לו רבי יחזקאל: "תלמד תמיד ללא הכנות, ואז לא יהיו לך הפרעות! כלומר, אל תמתין לרגע בו תמצא רגע וישוב הדעת ללמוד, כי לא תמצא רגע כזה. אלא פשוט תתחיל ללמוד ולפתע תגלה שזה אפשרי…".
ברגע של גילוי לב, שח פעם מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, באוזני תלמידו הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל, ראש ישיבת אופקים, כיצד התחילה העליה והצמיחה שלו בבחרותו. בצעירותו, כך ספר, התעורר בו ביום מן הימים חשק ומרץ מיוחד לשקוד בתורה, אך לפתע רצדו במחו ספקות שונים; שמא עדין אינו מספיק בשל לכך, ובעצם מה בכלל בוער דווקא ברגע זה להשתקע בעולמה של תורה? כמו כן העיקה עליו העובדה שמוטל עליו קודם להפרד מקרוביו ומבני משפחתו.
אך בהחלטה של רגע, הוא החליט לעזוב את כל החשבונות הרבים שהקיפוהו, ופשוט רץ מיד לבית המדרש ללמוד, וכך ישב ולמד מאותו יום במשך שבע שנים רצופות! לימים, הוא תלה את כל עלייתו הרוחנית באותה החלטה אמיצה, נטולת הרגשים ומחשבות שונות, ובהשתקעותו המוחלטת אז בתורה ללא שום שהות. כה אמר אז רבי חיים שמואלביץ לתלמידו רבי חיים קמיל: "אין לי ספק בכך, שאילו הייתי נענה לעצת יצרי להתעכב לדקות אחדות, רק בשביל להפרד מקרוביי, לא הייתי מגיע לאותה דרגה שזכיתי להגיע אליה!…".
ספור נפלא שיש בו מוסר השכל עצום, ספר דודי, מרן הגאב"ד רבי נסים קרליץ שליט"א: פעם כאשר נכנס לבית דודו מרן ה'חזון איש' זצ"ל, אמר לו ה'חזון איש' כי ברצונו ללכת כעת לבקר בבית הוריו, שהיו גיסו ואחותו של ה'חזון איש'; הגאון רבי נחום מאיר קרליץ זצ"ל, והרבנית בתיה ע"ה. החלטה זו היתה לפלא בעיניו של רבי נסים, הרי ה'חזון-איש' התגורר אז במעלה 'גבעת רוקח' שבפאתי בני ברק, ואלו הוריו של רבי נסים התגוררו ברחוב יהודה הלוי, הממוקם מעל רחוב רבי עקיבא כיום, מרחק הליכה די גדול. בהתחשב במצב לבו התשוש של ה'חזון איש', ובחולשה הגדולה שאפפה אותו תמיד.
ה'חזון איש' שהבחין בפליאתו, אמר לו כי אכן הוא חלש מאוד, ואינו יודע כיצד יצלח את הדרך הארוכה, אך אין הוא פטור מלנסות להתחיל ללכת באטיות… משראה רבי נסים כי זהו רצונו, כמובן התלווה אליו לדרך ללא אומר ודברים, וכך התקדמו אל עבר היעד בצעדים איטיים. באמצע הדרך נעצר ה'חזון איש' לנוח שוב ושוב. כך התארכה השעה, ודרך שהיתה אמורה לקחת לאדם רגיל כעשרים דקות הליכה, התמשכה לכדי ארבעים דקות ויותר…
משהגיעו למפתן דלת הבית, פנה ה'חזון איש' לאחיינו רבי נסים, ואמר לו יסוד גדול ורם לעבודת השם: "אתה רואה?! הנה אנחנו הלכנו והלכנו ולבסוף הגענו. אילו לא היינו מתחילים ללכת, בשום אופן לא היינו מגיעים. אמנם הלכנו באיטיות, נחנו קצת יותר במהלך הדרך, אבל בסוף הגענו. פשוט צריך להתחיל!".
בענין זה שמעתי מאחיינו של ה'חזון איש', הגאון רבי זלמן דוב קרליץ שליט"א, כי בשיטה זו נהג ה'חזון איש' בקביעות כשגר במרומי 'גבעת רוקח'. הוא היה רגיל לעלות מתחתית ההר עד למעלה בצורת שפוע כשהוא הולך אנה ואנה, פעם מימין הכביש ופעם משמאל. זאת כדי לא להבהל מהגובה התלול של ההר, שעלול להרפות אותו מהליכתו…
כעין זה שמעתי מאבי מורי שליט"א, כי פעם הזדמן לו לעלות עם מרן ה'חזון איש' זצ"ל גרם מדרגות ארוך במיוחד, ובאמצע הוא עצר כמה פעמים. באחת העצירות הוא פנה אל אבי ואמר לו: "כשעולים, צריכים לפוש מדי פעם, אין לעלות בבת אחת…". אבי שליט"א היה מזרז בשיחותיו, כי אין לו ספק בכך שה'חזון איש' לא דיבר סתם כך מהרהורי לבו על ענין של מה בכך, אלא כוונתו היתה לכל סוגי העליות, הן הרוחניות והן הגשמיות. "אין לעלות בבת אחת!".
זוהי מדתו של החכם, שאמר שלמה המלך: "אבל החכם שונה היום מעט ולמחר מעט". החכם לא מביט קדימה על כל הדרך הקשה והארוכה לפניו, הוא הודף במלא הכח והעוצמה את הקשיים שנצבים בפניו בתחילת הדרך. הוא משליך את עצמו אל תוך הקושי ומגייס את שארית כחותיו כדי להתחיל. מאוחר יותר הוא מתמודד עם כל גל וגל של קושי ונסיון בזמנו ובמקומו.
כשמתחילים – מגיעים בסוף אל היעד. בלא התחלה אין גם סוף!
●●●
בהזדמנות מסויימת דברתי עם מורי ורבי, מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', על ימי הבחרות. בין הדברים שאלתי אותו מה אמור לעשות בן תורה שקם בבוקר במצב רוח בלתי שפיר, 'על צד שמאל' כפי שמכנים זאת בעולמם של בני הישיבות. כיצד יצלח את המצב שהוא נתון בו, כדי להמשיך הלאה בעלייתו? רבי דוד השיב לי בשאלה מיניה וביה: "ומה אתה חושב שצריך לעשות?"
מתוך חשש כיצד יגיב על תשובתי, השבתי בהססנות: "הייתי מציע לו להיכנס למיטה עד יעבור זעם…". להפתעתי, רבי דוד הגיב בחיוב: "אמת! זו אכן עצה טובה. אולם אני הייתי מוסיף לייעץ לו שילך קודם לבית המדרש ללמוד חצי שעה, ורק אחר כך יפנה למיטה לישון!"…
הוא נמק את דבריו כך: ברוב פעמים אם הבחור יתחיל ללמוד, זה ישפיע עליו להשאר בבית המדרש עד סוף הסדר, כי התורה משמחת לב ונפש ומרוממת את רוחו של האדם, ורק קודם הלמוד מצטייר הדבר בעיניו כקשה. אך גם אם לאחר חצי שעה, עדין לא השתנה מצב רוחו לטובה ועדין יחפוץ לישון, אין זה נורא, לכל הפחות הוא הרוויח למוד של חצי שעה.
זו הגישה שצריכים להתנהל עמה באופן תמידי מול היצר הרע!
היצר הרע רוצה להשתלט על האדם בעיקר בזמני חולשה ורפיון, ובעתים אלו יש לנהוג עמו סחור סחור. כאשר הוא משכנע עד כמה קשה יהיה ללמוד כעת, האדם יקבל על עצמו ללמד רק דקות ספורות, ובדרך כלל ההרגשות יעלמו מאליהן, וכך בכל מצוה ומצוה שאנו מתמודדים עם קושי לקיימה.
●●●
בהזדמנות מסויימת התלוויתי לאבי מורי שליט"א, בלכתו לבורסת היהלומים ברמת-גן, היה זה כשהוצרך לקנות טבעת יהלום לאחת מכלותיו. נכנסנו למשרדו של אחד היהלומנים הנכבדים, חסיד ויז'ניץ נלהב, צדיק וירא אלקים, הרה"ח רבי ברוך גרינברגר זצ"ל, שתרם מהונו רבות למטרות צדקה וחסד ולהחזקת תורה.
רבי ברוך הראה לנו שני יהלומים שנוצרו מאותו חומר גלם ונראים במראיהם זהים ממש, אולם בשווי שלהם ישנו חילוק עצום. האחד מחירו עומד על כחמש מאות שקלים, ואלו השני שוויו עומד על כחמשת אלפים שקלים, פי עשר ממחירו של הראשון. הוא נתן לאבי להתבונן בהם מקרוב, כדי למצוא את ההבדל ביניהם, אך הוא לא מצא בהם שום הבדל. רבי ברוך נטל את שניהם, הניחם ב'מיקרוסקופ', ובקש מאבי שיביט היטב דרך המכשיר על שני היהלומים, ואז ייווכח בהבדל שביניהם. בעזרת המכשיר הצליח אבי להבחין בשריטה קלה שישנה בצד אחד היהלומים…
"אכן", השיב היהלומן, "זהו בדיוק החלוק ביניהם. אמנם שניהם בגודל זהה ומאותו מקור, אלא שהשריטה הקטנה שבצד אחד מהם, מורידה את ערכו ושוויו בעשרות אחוזים… כך זה ביהלומים", הפטיר רבי ברוך, "כל שריטה היא משמעותית! גם שריטה שלא ניכרת לעין, משנה את שווי היהלום באופן משמעותי…".
אבי מורי שליט"א עורר באמצעות מקרה זה מוסר השכל נוקב: כשמתעסקים עם יהלומים, כל שריטה היא משמעותית. הוא נקט דוגמה בשני אנשים, היושבים בבית המדרש זה לצד זה, ולומדים בהתמדה את אותה תורה מקודשת. אך הבדל גדול ישנו ביניהם; זה לומד ברציפות, בלי הפסקות וביטולים, בלי שריטות וחריצים. אזי למודו שווה עשרת מונים מהשני הלומד קרעים-קרעים. גם השני אמנם יש לו עסק עם יהלומים – התורה הקדושה יקרה היא מפנינים. אך חסרון גדול יש בלימודו, אליה וקוץ בה, חסר הרצף! למודו נדמה ליהלום שנשרט באחד מצדיו, והרי ביהלום כל שריטה משמעותית, שוויו פוחת בצורה משמעותית…
פלאי פלאים!
2/358