"אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" (מתוך ההפטרה ישעיהו א', א')
תשעה באב הוא יום אבל כבד לעמנו, בו אנו בוכים על שלקינו בכפליים: ביום זה נחרבו, בעוונותינו, שני בתי המקדש.
חורבן בית ראשון – בית ראשון עמד ארבע מאות ועשר שנה. הוא נבנה ע"י שלמה המלך, וכשסרו בני יהודה מדרך ה' והלכו אחר האלילים ותאוות לבם, נגזרו עליהם גזרות החורבן והגלות. אולם ה' לא הענישם מיד, במשך מאה שנה שלח אליהם את נביאיו שיוכיחו את העם וינסו להחזירם בתשובה. כמאה ושלשים שנה לפני חורבן הבית, הגלה מלך אשור את י' השבטים. גלות זו הייתה לאות אזהרה לבני יהודה על מה שיהא בסופם, אם לא ישנו דרכם, אך יצרם הרע הצליח להסיתם מבלי שיתנו לבם לתוצאות מעשיהם.
הנביא ישעיהו הוכיחם קשות על דרכיהם הרעות, והנביא ירמיהו תאר באזנם בפרוט את החורבן והגלות, כפי שאנו קוראים בכל שנה בליל ת"ב במגלת איכה, שנכתבה עוד בטרם עלה הכורת על בית ה' ועל עמו. תושבי יהודה וירושלים שמעו את הנבואה הקשה, אך לא שבו בתשובה. הם הטו אוזן לנביאי השקר, ולא האמינו שה' ישלח ידו בבית מקדשו, מקום שכינתו. אבל ה' לא חמל על ביתו ועל עמו, וכשכלו כל הקיצין, נשלח צבא הבבלים והכשדים. בי' בטבת, שנה וחצי לפני החורבן, היה מצור על ירושלים, האויבים לא מיהרו להסתער על חומות העיר ובמשך שנה וחצי צרו עליה. בתקופה זו התקיימו כל דברי התוכחה הקשים שבתורה: "הצר לך בכל שעריך… עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות אשר אתה בוטח בהן בכל ארצך והצר לך בכל שעריך… ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנותיך", רעב נורא שרר בעיר, שמונה עשר חודשים נמשך המצור, אך העם הקשה ערפו ולא שב אל ה'. בט' בתמוז גברו הבבלים על עמנו. הם הבקיעו את חומות העיר וחדרו לתוכה ועשו בה טבח נורא. המלך צדקיהו, שהיה אחרון מלכי יהודה, ניסה לברוח דרך מנהרה שחפר, המובילה מירושלים ליריחו. איך הצליחו חילי האויב לתפסו? צבי שרצו לצוד ברח עד לפתח מערה זו, וכך התגלתה בריחתו. את בניו שחטו לעיניו, אסרוהו בנחושתיים, עוורו את עיניו והגלו אותו בבלה. במשך ארבעה שבועות טבחו הבבלים בחוצות ירושלים, עד ליום ט' באב, היום המר שבו העלו את בית מקדשינו באש. כאשר ראו הכהנים את בית המקדש עולה בלהבות, אחזם יאוש נורא. הם התקבצו כתות כיתות ומפתחות ההיכל בידיהם, עלו על גג ההיכל ואמרו: "רבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים, יהיו מפתחות אלו מסורים לך…", זרקו אותם כלפי מעלה, יצאה כעין פיסת יד וקבלה אותם. הכהנים קפצו מגג ההיכל לתוך האש הבוערת.
גדול היה החורבן. הבבלים כבשו את ארצנו, הרסו ערינו ומושבותינו, שרפו את היכלנו. גם את שארית הפליטה, שרידי האש, הרעב והחרב, הגלו לבבל כשהם כבולים בשלשלאות ברזל, מעונים, מובסים ומושפלים. בארץ נותרו רק מתי מעט מדלת העם, בהנהגתו קצרת הימים של הצדיק גדליה בן אחיקם. רע ומר היה גורל הגולים. כאשר ראה אותם ירמיהו הנביא, עמד בתפלה בקברי אבות ובקש מהם להעתיר ולהפציר לה' שתיפסק ההשפלה, אך מידת הדין הייתה מתוחה ותפלתם לא התקבלה. היחידה שהצליחה להקל את גזרת הגלות היתה רחל אמנו. כאשר עברו הגולים על קברה בבית לחם ונשאו שם תפלה קצרה, עמדה רחל בתפלה לפני הקב"ה ואמרה: "רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה, ועבד בשבילי אצל אבי שבע שנים. כשהשלים את שבע השנים יעץ אבי להחליפני באחותי, והקשה הדבר עלי עד מאד. בידעני כי אבי רמאי וינסה לעשות זאת, קבענו אני ויעקב סימנים כדי שלא יוכל להחליפני. אך כאשר ראיתי שאחותי נמסרה ליעקב מסרתי לה הסימנים כדי שלא תיכלם. ומה אני בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי לצרתי ולא הוצאתיה לחרפה, ואתה מלך חי וקיים, רחמן, ומפני מה קנאת לעבודת אלילים שאין בה ממש? הגלית את בני ונהרגו בחרב ועשו בהם אויביהם כרצונם?!", מיד נכמרו רחמי הקב"ה והבטיח לה שיחזיר את ישראל במהרה למקומם!
הגולים המשיכו בדרכם, ירמיהו נסה להצטרף אליהם ולהשתתף בצרתם, אך הבבלים סרבו להגלותו. הוא צעד בעקבותיהם ונשק לאבק שבו היו סימני פסיעותיהם, עד שהגיע לגולים עצמם והיה מנשקם ובוכה באמרו: "אוי לכם אחי ועמי, שכך ארע לכם על שלא שמעתם לדברי נבואתי". באהבתו את אחיו לקח ירמיהו את שלשלאות הברזל בהן היו אסורים אחיו והניח אותן על צווארו. הוא בקש להקל מעליהם את משאם ולהשתתף עמם בצערם. כך ליווה אותם עד לגבול א"י ושם נפרד מהם בצווי ה', שבקשו להישאר עם דלת העם בארץ ישראל.
הישוב בא"י לא החזיק זמן רב. כעבר חמשים ושנים יום בלבד בא ישמעאל בן נתניה, שקנא על הכבוד שחלקו לגדליה, ובשליחותו של מלך עמון רצח את גדליה בן אחיקם בג' בתשרי. הם הרגו אותו ואת אנשיו. שארית הפליטה, שחששה מזעמו של נבוכדנצר מלך בבל, ברחה למצרים, בנגוד לצווי של הנביא ירמיהו. גם בדרכם לבבל סבלו הגולים, לא ניתנה להם זכות לעמוד ולנוח ולו רגע אחד. כשעמד אחד מהם, הוא הוצא להורג בידי חיילי האויב. בני ישמעאל יצאו לקראתם כשפניהם לשלום, אך בלבם זממו להרגם. הם נתנו להם לאכול מיני מלוחים, הגולים עטו על האוכל, לאחר שלא בא לפיהם מזון זמן רב. כשצמאו מאכילת המלוחים, הגישו להם הישמעאלים נאדות. אולם במקום מים היה בנאדות אלו אויר, וכשבקשו לשתות מהם חדר זרם אויר חם לבטנם, ורבים מתו בשל כך. בהגיעם לבבל, בקש מלך בבל להשפילם, שֶמע שירת הלויים האדירה והנפלאה הגיעה לאזנו, וכשראה את הלויים על שפת נהר פרת שבבבל ובידם כלי הנגינה, בקש מהם לשורר לפניו את שירי המקדש. זכר ימי תפארתם עלה במוחם, והניגוד העצום בין תקופת השפל לתקופת הזהב בה היו, הביא להחלטה שגמלה בלבם: הם שברו את בהונותיהם וכך לא יכלו לנגן שוב בכלים אלו. בכך לא נענו לבקשתו, ולא חיללו את השירים הקדושים שהיו במקדש ולא נגנו אותם על אדמת ניכר. נבוכדנצר הגלה את גדולי הדור "החרש והמסגר" בזמן שהמלך יהויכין מרד בו. גלות זו היתה כאחת עשרה שנה לפני החורבן. הגולים "החדשים" התקבלו על ידי אחיהם שהקלו במעט על סבלם וסייעו להם להתאקלם בבבל.
חורבן בית שני – בית זה עמד ארבע מאות ועשרים שנים. כמאה ועשרים שנה לפני החורבן החלה מלכות רומי – שהייתה מושלת בכיפה – לשלוט בא"י. המלכים ששלטו בארץ היו כפופים במשך רוב הזמן למלכי רומי, והיו צריכים להעלות להם מס. הם התערבו בהחלטות מדיניות בארץ ואף קבעו מי ימלוך ומי יהיו ראשי העם. לעתים נדירות גברה יד ישראל, והם זכו לעצמאות מדינית, אך זמנים אלו היו קצרי מועד ומלכות רומי שבה וכבשה את א"י. שנאת החינם ששררה בין פלגי העם, הביאה לחורבן הבית ולגלות מרבית מיושבי הארץ. כשנתיים לפני חורבן הבית, פרץ מרד בא"י נגד הרומאים, שהביא לניצחון על המצביא הרומאי קסייס גלוס.
צבא רומי האדיר, בראשותו של המצביא אספסיינוס ובו מאות אלפי חיילים מזוינים, שטף את ערי הארץ. הוא החל לכבש עיר אחר עיר ומהגליל לעבר ערי החוף עד שהגיעו לירושלים.
גדולי ישראל שבאותה תקופה, בראשותו של רבן יוחנן בן זכאי, צדדו בהכנעה לפני הרומאים, אך הקנאים והסיקריקים דחו זאת בבוז, ואף שרפו את מאגרי המזון שנהל רבן יוחנן בן זכאי לטובת הנצורים, כל זאת בכדי לגרום לעם לצאת למלחמה. רבן יוחנן בן זכאי ידע שנגזרה גזרת החורבן, עקב שנאת האחים שהייתה בירושלים. לפיכך נפגש בסתר עם אספסיינוס ובקש ממנו להתיר לו להקים ישיבה ובית דין ביבנה. אספסיינוס, שהתרשם מאישיותו של רבן יוחנן בן זכאי, נענה לבקשתו ולבקשות נוספות אותן ביקש. במהלך פגישתם של אספסיינוס ורבן יוחנן בן זכאי, בישר רבן יוחנן כי אספסיינוס יוכתר למלך. תוך כדי שיחתם הגיעה הבשורה כי הקיסר מת ואספסיינוס נבחר להיות מלך רומי. עקב כך, היתה הפוגה במלחמתם של הרומאים עד לחודש ניסן שנת ג' תתכ"ח – שנת החורבן. אז הגיע טיטוס מצביא רומי לירושלים ונצר עליה. באסרו חג של פסח החלה המלחמה על ירושלים. אילי הברזל נגחו את החומה ללא הרף, ומכונות הקלע המטירו אבנים גדולות לעבר העיר. מנגד, היהודים הגנו בגבורה על עירם. הם השליכו על הרומאים אבנים ולפידי אש, ומפעם לפעם יצאו נגד הרומאים לקרבות פנים מול פנים, ואף העלו חלק ממכונות המלחמה שלהם באש. אולם שנת הרעב, המלחמות הפנימיות בין פלגי העם ומספרם המועט – הביא לניצחון הרומאים, ובז' באייר נפרצה החומה החיצונית. היהודים התבצרו בהר הבית ובמבצרים נוספים כמבצר הגדול "אנטוניה". הרומאים כבשו מבצר אחר מבצר עד שבי"ז בתמוז הובקעה חומת הר הבית, לאחר קרבות קשים וממושכים, ומיום זה הופסקה עבודת המקדש ובוטל קרבן התמיד. שלשה שבועות – מי"ז בתמוז ועד ט' באב התנהלה מלחמה נוראה על הר הבית וסביבו. ביום כ"ז בתמוז העלו היהודים חלק מאולמות המקדש באש, בכדי לגרם נזק רב לאויב ששהה שם. ביום ב' באב, כשכל הר הבית הוכרע בידי הרומאים, הם הגיעו לביהמ"ק, ובמשך כל הימים עד לת"ב נמשכו הקרבות. עד שביום תשעה באב, בצהרי היום, שרפו הרומאים את בית המקדש על האנשים שהיו בתוכו. כשראו הרומאים שבית המקדש עולה בלהבות, פרצו פנימה ובזזו מכל הבא ליד. היהודים שנקרו בדרכם נהרגו באכזריות רבה. מספר ההרוגים היה עצום, עד שלא נראתה אדמת בית המקדש מרב החללים שהיו עליה… לפני שאחזו הלהבות בבית קדש הקדשים, נכנס לשם טיטוס הרשע עם חייליו, וטמאו את המקום במעשי תועבה נוראים. אח"כ שלח אש גם בחלק זה של המקדש. הר הבית ובית המקדש נשרפו ונחרבו עד היסוד, ורק חומה אחת מהר הבית נשארה על תילה, הלא הוא הכותל המערבי שממנו לא זזה השכינה מעולם.
('עשה פלא' עפ"י פלא יועץ)